האם זה יכול להיות?

לא נראה לי שאני בדכאון כי אני יחסית מתפקדת ומתקשרת עם אנשים אבל כשמגיע הלילה או כשאני חוזרת הביתה כל מה שאני רוצה לעשות זה כלום וכלום ומוזיקה עצובה ורצון לחתוך אבל תוך כמה שניות אני יכולה להתאפס ולהפך... (אני כ-ן בטפול) בכל אופן, יש לי צורך עז להכנס לדכאון אבל אני לא מצליחה.. רצון שמבקש לחוות את העצב שאני מבריחה מעצמי או שבפנטזיה הייתי רוצה שהמטפלת תוכל להיות איתי בכל הרגעים הקשים ולא רק בטפול עצמו... כיצד חיים עם העצב העמוק מבלי לברוח לקצוניות של דיכאון או בריחה וטשטוש??? אני מודעת לעובדה שאני כנראה לא בוגרת מספיק בכדי להתפשר ולארגן את עצמי ל'פריקה דו שבועית' אצל המטפלת... למה אני ככה???

שלום אני, אני מבינה שיש משהו בתוכך שאת מבקשת לחוות במלואו, בכל עוזו. אני יכולה להזדהות עם הרצון הזה, לחיות את עצמנו בצורה מלאה ולחוות את כל טווח רגשותינו. אבל, תחושות ומחשבות לא באות על-פי "הזמנה", לא מבחינת התוכן ולא מבחינת העוצמה. לכן, אני מציעה לנסות לקבל את עצמך כפי שאת - אם אינך בדיכאון אין צורך "להתאמץ" להיות, ובפגישה הטיפולית כדאי לומר בחופשיות מה שעולה בדעתך באותו הרגע. אני בטוחה שעם הזמן והתפתחות הקשר הטיפולי תלמדי להשתמש בו בצורה מלאה. בהצלחה, אורנה