ספק מבינה ?

ספק אם אני מבינה את עצמי או לא. כמובן שלי הכל 'ברור'... אני לא מרשה לעצמי לכעוס, זה נכון. אני מבינה שאני מרגישה צורך לחפות על כל העולם ולוודא שכולם בסדר (תת מודע: כולם חוץ ממני), אני מבינה שאני לא יודעת איך להתנהל עם הכעסים שכן קיימים בתוכי גם אם אני לא רוצה אותם, מתעלמת מהם, משתקת אותם ולא מכבדת אותם, אני מבינה שכל זה קשור לעברי, אני מבינה שאני מפחדת מעצמי, אני מבינה שאני מפחדת להיות השלכה של אמא שלי, אני מבינה שאני לא מקבלת את עצמי, אני מבינה שהערך העצמי שלי נמוך מאוד במקומות מסוימים, אני מבינה שאני לא מאמינה בעצמי ולכן אני לא מצליחה להיות אכפתית, עדינה ואחראית כלפי עצמי, אני מבינה שאילו הייתי מקבלת את עצמי באהבה, הייתי מגיעה רחוק יותר מיותר רחוק... מסתבר שאני מבינה די סתומה. כי לשום מקום אני לא מגיעה אם כל ההבנות הללו....

אור שלום, את מתארת דברים רבים שהבנת לגבי עצמך, אבל את לא מרגישה שיש שינוי, שההבנות הללו אינן מקדמות אותך למקום כלשהו. ישנן דעות רבות מה עוזר בטיפול, האם ההבנות כשלעצמן, האם היכולת להיות בקרבה אינטימית ובקשר עם אדם אחר, ההפנמה של דמויות שונות מדמויות הוריות ראשוניות ועוד. בעיני אין די בהבנה. הבנה מאפשרת לאדם לבחור האם לנהוג, להתמודד או להבין את הדברים בדרך בה הבין בעבר, או לנהוג בדרך אחרת לעיתים יעילה יותר עבורו. היכולת הזו אינה כה פשוטה, משום שהדברים המוכרים לנו,, גם אם אינם תמיד טובים לנו עדיין מועדפים על ידינו על פני הלא ידוע. כאן נכנס הטיפול ובעיבוד חוזר ונשנה מנסה להבין מדוע ממשיכים לבחור באותם מקומות ודרכים שהכזיבו בעבר. כך שלדעתי את נמצאת בתוך תהליך, שגם אם הוא מתסכל מאוד הוא חשוב מאוד. דרור

הי אור, הדברים שרשמת דיברו אליי מאד, ורציתי לשתף אותך קצת בדברים שלמדתי לעת עתה בתהליך הטיפולי שלי, אולי משהו מהם יהא לך לתוספת - בהתחלה התחלה לומדים לדקלם את החומר של הטיפול מבלי להבין ממש לעומק, יודעים להגיד, אבל זה בשביל להגיד. עדיין ממרחק ולא חלק בתוכנו, ומה שאנחנו אומרים די זר לנו. לאט לאט, כשעובדים עוד, מתחילים להבין ממש עם להרגיש יותר ויותר לעומק, שהמערכת באמת עובדת כמו שהיא עובדת. מבינים מבינים, עם תחושת הארה כזאת ברגעים של חיבור. אבל, נכון, גם זה, כנראה, לא מספיק. אפילו מעייף, מזמין להעיף לכל הרוחות. כמה עבודה עשינו, כמה השקענו וכמה אנחנו יודעים, ובתכל'ס - וכמעט תמיד - נדה, אפס, גורנישט... כוח המשיכה חזק מאד מאד. ואז, אז בא עוד שלב מסובך - כדי לנתק, להיפרד, לנסות להתחיל לוותר על האחיזה בדברים הישנים (הכואבים אך מוכרים), והיות שבנפש אין ר?יק, אז - כמו בהתמכרות - מנסים למצוא תחליפים מספקים דיים לנפש, שניתן להתמיד איתם. כלומר, דברים שישתמשו באותם כוחות (שאף אחד לא ייקח לך אותם, וגם אין סיכוי שייקחו לך, לטוב ולרע...) אבל הם יפתו חזק מספיק לפעולה שונה במקום אחר בחוץ ובמציאות. החיפוש אחריהם, האיתור, היישום, ההתגברות על החרדות, הוא עבודה מפרכת וכואבת בפני עצמה. ויהיה גם צורך להתאבל על מה שלא יהיה לעולם... ככה אומרים, אם הצלחתי להבין בעצמי... ימים יגידו, mp

מקווה שיהיה לי (לכולנו) הכח להתלות ולהשאר על העץ הבודד בים סוער זה...שמו תקווה.