דיסוציאציה

ליאת שלום, אני סובלת מזה זמן רב מהפרעת דיסוציאציה המוזר ודי נדיר שזו קורה לי באמצע שנות השלושים לחיי. בדיוק סיימתי עכשיו לצפות בסרט "הבית על האגם" (סנדרה בולק(, אם ראית? אז אני מרגישה כמו חיה בזמנים שונים ומקבילים... אני די מבוהלת מכל המצב...הרופא לא ממש יודע ו/ מתייחס לדברי מלבד להגביר את המינון של הויאפקס, הוא לא אומר לי מה יהיה מכיוון שהוא לא יכול לדעת. אפילו את הדיסוציאציה אני זו שתיארתי ואמרתי לו כי לא ניתן להבחין בכך והוא טוען לדכאון. העניין שבבגרותי עברתי משהו קצר דומה ולא דומה...להבדיל מהיום אני לא נעלמתי בפנים כלומר: זהותי היום אבדה!!! זה מקשה עלי בטירוף, התחושה היא לא ממשית לגמרי, הזיכרון ותחושת הזמן קצת פגומה. אני לא ממש חשה איך שלושלת השנים הללו עברו... אינני יודעת מה לעשות, למי לפנות, העניין שבתהליך ההתנתקות היו למעשה מחשבות רבות שנופחו ויצאו מפרופורצייה לגבי משפחתי שהיום אני חשה חוסר שייכות לגמרי ולכן, גם התרחקתי. קבעתי לשבוע הבא פגישה לטיפול דינאמי ופגישה אצל מטפל קוגניטיבי - התנהגותי...אני לא יודעת מה מהם נכון למצבי, אני יודעת ומאמינה כי טיפול דינאמי עמיד בפני מצב זה. מעבר לכך, קראתי וגם לא נראה לי כי אשיב את זהותי ...הדכאון והמשבר והחרדה החריפה שהביאו אותי למצב זה היו מאוד קשים שלרגעים ממש חשבתי שלא אצא מזה-- סוג של טראומה. עם כל ההתקפה של המטפלת דאז , הדיבור הלא יפה שלה ונטישתה...חשתי כאילו נולדתי ונפלדתי טרם זמני מהרחם בלא תחושה מסויימת של בטחון עוטף והמצוקה כיום נדחקה עמוק בפנים מפני שניסיונותיי אז נחלו אכזבה. השתנתי מאוד, מחשבותי, רגשותי...אני בקושי עושה משהו...קשה להיות במצב זה. האם הכרת מצב שכזה? דכאון וחרדות עד איבוד הזהות ודיסוציאציה, ניכור וחוסר שייכות. נאמר לי כבר מזמן שאני חייבת למצוא לעצמי מסגרת אבל מאחר ועבר זמן מאז פרצה ההפרעה אני כבר לא מאמינה כי אוכל לשוב לאותן תחושות. האם כן יש משהו לעשות בנידון, מעבר לטיפול תרופתי שלא עוזר...? האם הכרת מישהי שיצאה ו/ מצאה עצמה מחדש את זהותה כעבור שנים???? תודה וסופשבוע נעים שיהיה לך כרמית

ליאת, עשיתי דבר שהשפיע עלי עמוקות עד שינוי מחשבותי, רגשותי ועמדותי. במהלך התקופה הגרועה ששהיתי בפורום פסיכולוגי (לא זה הנוכחי), שהיה ללא פיקוח נאות ותוקפני ומנוכר והקנה לי תחושה של לחץ קבוצתי עם דרישות גבוהות. בגלל אותו "הפאסון" שהאשימה אותי המטפלת דאז, נכנסתי לפורום במטרה- להשיל אותו, ללמוד אחרת, לבטל אותו כליל ע"י אימוץ פן מחשבה שונה משלי ושמתואם לרוח הפורום הפסיכולוגי (שייתכן וגם הקצנתי והגזמתי עם אימוץ השלילה), כאילו שאפילו הדברים הטובים והחיוניים שניחנתי בהם, ניכסתי אותם שהם באים מחסכים ועוד דברים שליליים ... (אני מתקשה כרגע קצת להסביר- מקווה שתביני), ולכן, ממש הותקפתי ותקפתי עצמי ...וכל מיני עמדות ותכונות שלי הומרו לכאלו שאני עושה בשביל להשיג כל מיני, אולי בשל "מיני שגעון גדלות" שגם האושמתי ע"י המטפלת...למעשה ביטלתי את האגו באופן אכזרי ולפיכך, איבדתי כיום את כל מה שקשור לצבע הייחודי שלי ולמי שהייתי. בגלל סוג שטיפת המח ...אני חשה בתחושות ששונות ממני כיום...מעין זרות, אני לא מסוגלת להתחבר לאנשים כמו פעם, אני לא מובנת כמו פעם, מאוד קשה לקרוא אותי ועקב כך אני גם פחות מתקשה לעבור ראיונות עבודה לעומת קודם. בכלל...העניין מאוד מציק לי מכיוון שבאמת כאילו משהו או מס' דברים הלכו לאיבוד. אני מתוסכלת, נסגרת יותר בבית (אפילו בחיצוניות שלי חל שינוי משמעותי של עלייה במשקל), החיות והשמחה שאפיינה אותי מוחבאת באופן כזה עמוק שאולי רק שנים ידרשו על מנת שיבצבצו שוב...(וגם אולי), כל דבר שגרם לי להרגיש אושר סוכל והומר דרך הפאסון ודרך השגעון גדלות, דרך הנרקסיסים...חשוב לי להדגיש שמאחר והשינוי היה כה מוחשי ומשמעותי הוא לא בא רק לידי ביטוי כמובן בחשיבה אלא, לראונה בחיי ההתנהגות (מן הסתם) השתנתה בשטח ויצרה מציאויות אחרות בעלות השפעה שלילית, כלומר: לצערי, כבר הספקתי אף להתנסות ולייצר אותם בשטח ולחוות את השלכותיהן. מוזר לי כי לא האמנתי שאי- פעם אדם יכול ממש להפוך את עורו...ואין לי שליטה רבה על האדם המוזר והאחר שיצא ממני שאני כה מתעבת והוא כ"כ שונה ממני..אבל שכחתי איך העצמי הקודם שלי חש. האם לדעתך, אפשר לתקן את הנזק הזה? (גם משפחתי חשה בהבדל...הם לא מבינים היכן כרמית החברותית, המשעעשת, החיובית והאופטימית). פסיכולוגית אמרה לי שארגיש טוב אבל אהיה אחרת לאחר מה שעברתי - מה זאת אומרת אהיה אחרת?! מהיכן לה לדעת זאת, מה בדיוק עברתי ואיך אהיה?! אני לא מוכנה להיות אחרת, אני רוצה לשוב ולהיות אותה בחורה עם הקסם האישי, האור והחמימות שהפצתי. (אולי נשמע קצת ילדותי אבל תביני שאני לא מצליחה למצוא את הסדק שממנו העצמי הקודם יפרוץ החוצה, לא ניתן כאילו אין למצוא יש מאין). יש לך ראיון אחר מלבד טיפול? תודה ליאת וסליחה על האורך של שתי ההודעות כרמית

בעצם במשפט אחד (וסילחי לי שאני כזו נודניקית), כל מה שמאפיין את המהות של האדם, הכח הפנימי שגורם לנו להרגיש בטוחים שאנו סומכים על עצמינו - זה הדבר שנעלם ואיננו כבר מעל 3 שנים. ואני נמצאת בויותור בייאוש ובכניעה מאז שויתרתי על כוחי למול כוחה שלה המטפלת והפורום. האם ואיך ניתן להשיב את הכח הפנימי שלנו? שאין ביכולתי להתנתק מהחוויה והמשבר שארע וזה לא מפסיק להדהד.

שלום כרמית, הדברים שאת כותבת נוגעים ללבי. כמה קשה כשנקטעת תחושת הרציפות של העצמי. נדמה לי שהיה זה הרקליטוס שאמר, כי אינך יכול לטבול פעמיים באותו הנהר, ש"הכל זורם". הניסיון הנואש שלך להשיב את מה שאבד, לחזור להיות הצעירה הצחקנית שהיית, באמת מכמיר לב, אך ככל הנראה הוא אינו אפשרי. כולנו ממשיכים לזרום, כאותו נהר של הרקליטוס, המשתנה תדיר. שום נהר אינו זורם לאחור. אדרבא, הוא שוצף אל עבר הלא נודע, מוריק את גדותיו ומחייה אותן. אני שבה ומעודדת אותך להניח למה שהיה, ולמצוא עבור עצמך משמעות ותקווה. איתך ליאת