איפשר יותר וההרגשה הזאת רק מתחקת

היי ליאת כתבתי אתמול על פגישה נורא קשה שהיתה, שאני לא זוכרת ממנה כלום, אבל אני יודעת שהיה רע מאוד (ההודעה בדף למטה.. שאורנה הגיבה עליה..) אתמול היה לי נורא קשה (בעקבות השידור בטלויזיה על הנאנסת משמרת) והשארתי למטפלת הודעה קשה מאוד (על משמעות החיים והמוות). כשהיא חזרה אלי, הייתי נורא "רעה" אליה. היא אמרה שזאת לא אני שמדברת. והיא גם אמרה שזה כנראה תוצאה של הפגישה האחרונה (שאני ממש לא יודעת מה היה בה). היא טוענת שאני נורא כועסת שהיא השאירה אותי לבד במצב שהייתי בו. ואמרתי לה שהיא טועה ושאני בכלל לא זוכרת מה היה ולכן אני גם בכלל לא כועסת... ואני חושבת.. שעכשיו מרגיש לי.. שאולי זה קצת נכון.. שמרגיש לי שהיא השאירה אותי לבד.. כי יצאתי מהפגישה במצב שבו בכלל לא ידעתי מה אני עושה.. פתאום מצאתי את עצמי יושבת בחוץ.. רועדת מקור... לא מבינה מה קרה, מה היה, לא מבינה איך הגעתי לשבת ככה בחוץ.. היא השאירה אותי לבד... ומחר.. מחר צריכה להיות פגישה.. ואני בכלל לא יכולה ללכת.. לא יכולה שהיא תסתכל עלי.. לא יכולה להיות שם איתה... וגלי, אם את קוראת... קראתי את התגובה שלך אלי שם למטה... גלי.. קודם כל תודה רבה על התגובה... ועל החיבוק...אני בטיפול כבר יותר מ 4 שנים... והמקום הזה שם הוא מקום טוב, בטוח, מקום שאני רוצה ואוהבת.. אבל אני לא יכולה להתמודד עם מה שקרה.. לא יכולה עם החוסר שליטה על עצמי, עם חוסר הוודאות, חוסר הידע... עשיתי ואמרתי דברים שאני בכלל לא יודעת מהם.. ואני לא יכולה להתמודד עם זה... נשבר לי מהכל.. אני לא יכולה יותר.. החיים זה לא חיים... כשמשהו בך מת פעם אחת, פעם שניה, פעם שלישית ואח"כ מפסיקים לספור כמה עוד פעמים... כשמשהו מת הוא לא חוזר לחיות.. אי אפשר להחיות אותו.. אז בשביל מה אני שם? בשביל מה הטיפול? מה שמת בי - מת. חלקים חלקים מתו והתחברו אחד לשני עד שהכל בתוכי מת. לא מבינה למה אני ממשיכה ככה. למה אני הולכת 3 פעמים בשבוע לטיפול. עד מתי? מתי זה יגמר? אף פעם לא יגמר. תמיד ישארו החלקים האלה מתים. תמיד אשאר מתה בפנים. אז בשביל מה אני עושה את זה לעצמי? למה? לא יכולה יותר להתמודד, לא יכולה להמשיך לסחוב, פשוט איפשר יותר. זה הכל פיקציה. הכל פיקציה שבסוף מתפוצצת בפרצוף. שקרתי לעצמי שאולי בכל זאת יהיה אחרת, שאולי דברים ישתפרו, שאולי דברים ירגעו בפנים, שאולי יהיה אפשר לחיות עם מה שיש ואין בפנים, שאולי יהיה אפשר לחיות למרות החלקים המתים. אבל אי אפשר. זה הכל פיקציה, כזאת שעומדת בכל רגע שעובר להתפוצץ בפרצוף, עד שהיא מתפוצצת חזק חזק ומרסקת את מה שגם ככה לא נשאר. מרסקת את השברים הקיימים ממילא. אז בשביל מה הטיפול ובשביל מה מטפלת? גם ככה הכל מת וגם ככה בסוף תמיד לבד עם הכל.

הי שיר קראתי, ואני שמחה שאת כן מרגישה שהטיפול הוא מקום בטוח וטוב, וכנראה אם הוא כזה, אז הדברים שאמרת ועשית, ישמרו אצלה ויהיו בטוחים, תחשבי על זה כמו על הפקדה בכספת עד שתרגישי שאת רוצה לפתוח איתה את הכספת הזו ולראות מה יש בה... התיאור שלך על החלקים המתים שמתחברים אחד לשני, הזכיר לי סוג של סרטן, התרבות של תאי הנפש, שמשתלטים ותופסים כל חלקה טובה...אבל עם כל הכוח שצריך לגייס כדי להילחם בדבר כזה שתוקף, אני בכל זאת חושבת שזה מעיד שאת מאוד בחיים, כי שום תא לא יכול להתרבות ולהתפתח ולהשתנות בגוף מת..ואני בטוחה שאת יכולה להם ושהם יסוגו בסוף. ואת לא לבד... לא פה, ואני בטוחה שגם לא איתה ( כנראה שהיא הבינה שהיית צריכה שהיא תישאר שם..). תחזיקי מעמד (שולחת עוד חיבוק...) גלי

שלום שיר, קראתי בעיון את דברייך כאן, וגם את פנייתך לאורנה. מבינה שעברת חוויה קשה של נתק, שיכולה להופיע לעיתים אצל ניצולי טראומה. אני מניחה שבשיחה עם המטפלת שלך, תוכלו לשחזר מה קדם לאותו נתק דיסוציאטיבי, והאם היה שם הד לחוויה מוקדמת יותר, טראומטית, מן הילדות. התגובה החריפה שחווית מעידה ככל הנראה על כך שאת עדיין נאבקת "ללא הרדמה" בתכנים רגשיים עוצמתיים ומכאיבים. בעיצומה של עבודה כזו, כמעט בלתי אפשרי להתבונן קדימה ולשרטט אופק בהיר. לפעמים - כך אני מאמינה - תפקידו העיקרי של המטפל הוא להמשיך ולהחזיק את התקווה עבור המטופל, ולהזכיר לו שההחלמה אפשרית. אני רוצה להאמין, כמו אורנה וכמו גלי, שהמטפלת שלך נמצאת שם כדי להחזיק את כל החלקים, המתים והחיים, ולסייע לך להמשיך לנוע הלאה, למצוא משמעות ומטרה ולחתור אליהן במלוא הכוח. שולחת לך עידוד וחיוך ליאת