למה מחביאים את האישיות?

שמתי לב שאנשי מקצוע מדברים הרבה על המחלות (הציר ה-1) אך מעט מאוד על האישיות העומדת בבסיסן בד"כ (הציר ה-2). האם זה אתי להסתיר מהחולים את המבנה הבעייתי של האישיות שלהם?

שלום דינה, ככלל, זכותו של כל מטופל לקבל הערכה אבחנתית לאחר מפגשי האינטייק, אז גם אפשר יהיה לשרטט מתווה ראשוני לעבודה הטיפולית. ההפרעות של ציר I מתאפיינות בדר"כ בסימפטומטולוגיה בולטת, הגורמת לפציינט סבל ניכר. ברוב המקרים הוא פונה מתוך הבנה שמשהו לא בסדר, וקיימת בו מוטיבציה לשינוי. האבחנות של ציר II מתייחסות למבנים אישיותיים מעוצבים, שהיכולת לשנותם נמוכה מאד, אם בכלל. הדפוסים הבעייתיים קשורים בדר"כ ליכולת לווסת רגשות, לשלוט בדחפים, ולתפוס באופן מסתגל אירועים והתנהגויות של העצמי ושל הזולת וקושי להתנהל ביעילות בהקשרים בינאישיים. עקרונית, אין תועלת רבה שעשוייה לצמוח למטופל מהמידע על מידת גיבושו של הסופר אגו שלו או על ביטויים לא ספציפיים של חולשת אגו. לכן, במקום להלאות את הפציינט במושגים תיאורטיים עמומים, נעדיף להתמקד בקשיים שהוא מרגיש ויכול לזהות במגעיו עם העולם החברתי והבינאישי, ובכך להגביר את המוטיבציה לשינוי, שלא תמיד קיימת אצל אנשים עם הפרעות אישיות. בברכה ליאת.

לדעתי, אפשר להסביר את הדברים המסובכים ביותר במושגים שווים לכל נפש וקלים להבנה. אומנם הדבר דורש מאמץ מסוים מצד המטפלים והכרה עמוקה בזכויות האדם של המטופלים. אך אין להימנע מכך, שכן אחרת מתקבלת פטרונות במסווה של דאגה לרווחתו ולשלומו של המטופל מעל לראשו.