הייתי רוצה לשאול

בחשש... את מי ש'מכיר' אותי... האם מצליחים לראות שמעבר להצגת החוזק והיש, נחבא בנאדם מרוסק וחסר? נורא חלש שנזקק להמון המון עזרה, יותר מכולם ביחד, ואינו מאפשר אותה אלא אולי במחיר חיים? רוצה סוף סוף להצליח להרשות לעצמי ליפול למשכב ליותר מרבע שנייה, להיכנע, ולהפסיק להתרוצץ ולהראות ששום דבר לא מחסל אותי :-( זה לא מצליח לקרות. הקטע הזה יותר חזק ממני. איך משתמשים? מקווה שתדעו מי אני לפי אופי השאלה, התוכן, המשאלה והכינוי הנבחר עבור הודעה זו... הגיגים זהירים...

למה המשחק הזה -פשוט תגעידי מי את...

"סתם" זו את?

לילך שלי זו את? לא מזהה:-(

שלום לך, אני מניחה שבכולנו יש גם נקודות חוזק וגם אזורי תורפה, כשהמשימה החשובה היא להתנהל מתוך גמישות, בעיקר בזירה הבינאישית. אם לא יכולים לבד, דואגים לקבל עזרה מאיש מקצוע. בהצלחה ליאת

לא לא ולא מה אתן לא מזהות? בכל מקרה לא אגיד אם את רוצה תגידי בעצמך וזה בסדר להגיד יקרה שלי לא עשית שום דבר רע ופעם לא היית מסתתרת או עושה חידות מה השתנה?

אני מודה ומתוודה שאני חלשה מאוד בזיהוי.. לפעמים גם את מה שנמצא לי מול העיניים אני לא רואה. (אני חושבת שכך התרגלתי מפעם, אבל זה לפעם אחרת..) אני מזהה אותך דווקא לפי בין השורות שלך, אם אפשר לקרוא לזה כך.. לפי הרווחים שביניהן. הניסיון לעשות סדר (זו כבר פרשנות..). אבל לא רק לפי הרווחים, אלא גם לפי אוצר המילים שלך, שהוא כמו טביעת אצבע ייחודית. אני נבוכה..מאוד יכול להיות שאני טועה.. השאלה ששאלת כל כך אמיצה וישירה.. מכירה אותך במטאפורות ומילים מורכבות.. אם זו את, ריגשת אותי מאוד.. שולחת מבט חם מלא הערכה.. (באמת) לגבי השאלה ששאלת.. אני חושבת לעצמי כמה זה דומה/מורכב, לבחור כינוי לא מזוהה כדי לשאול את מי שמצליח לזהות האם הוא מזהה. האם הוא מזהה *אותך* כמו שאת חווה את עצמך מבפנים. אני מלאת ספקות.. עדיין לא בטוחה שזו אכן את.. קשה לי להשיב כך (כתבתי משהו ומחקתי) אומר רק באופן כללי שלפעמים צריך להתגלות כדי לדעת אם כך חוו אותנו קודם שנגלינו, ולאחר שנגלים זה כבר לא כל כך משנה מה ראו קודם.. עוד אומר, שאני לא בטוחה שהחלוקה הזו היא חדה כל כך כמו שהצגת אותה; בקוטב אחד מצויה הצגה של יש וחוזק ובקוטב השני חוסר וריסוק. איך משתמשים זו שאלת השאלות.. גם אצלי. חשוב לבחור נכון במי- ותמיד יש כמה אנשים טובים בסביבה (גם רק אחד זה מספיק).. צריך להעיז ולנסות ולראות מה קורה.. אני בשבועות האחרונים לומדת שכדאי להתייחס לדברים כמו שהם, וכך גם להציג אותם. זה מקל קצת איכשהו.. אני לא מתרוצצת ממקום למקום כשקשה לי, אני מוותרת ונופלת למשכב לכמה זמן שצריך. נותנת ליאוש ולנרפות להכתיב את סדר היום. זה כבר שנים ככה ואני נוטה להתבייש בזה מאוד. להסתיר את זה, עד כמה שאני יכולה, ולומר שחליתי. כבר שנים שאינני חולה (להזכירך את משאלות השפעת הישנות, ואת הסופלה..). לפני שבוע העזתי ו"הצהרתי" או התוודתי שאני לא חולה ואף פעם לא הייתי- פשוט מדוכדכת מאוד ובעיקר מפוחדת מאוד. רעדתי מפחד... ויודעת מה קרה? הצד השני חשב שזה לגיטימי ואפילו מובן ונרתם (באופן מפתיע כל כך שזה מכאיב) לעזור. להיות שם. לתת לי לנוח קצת, בלי להרגיש עם זה רע. לדאוג לשלוח זרועות תופסות בדיוק ברגע הנכון. בפעם השנייה שהתנצלתי על הברזה כללית מהעולם היה כבר הרבה יותר קל, בלי רעידות פחד ובכי.. פשוט הצגתי את העניין כמו שהוא, ושוב הצד השני הבין. צריך להעיז..., זו מסקנה אחת שלי. החיים הרבה יותר פשוטים כשמוציאים אותם לפועל. מסקנה שנייה היא שכנראה אנשים רואים אותנו טוב ממה שחשבנו.. (וזה אולי גם לשאלתך..) לא בטוחה אם אצליח להגיע לפורום..כבר ממש לילה, אבל ננסה בכל זאת לילך (ל. הישנה) ...

הי ילדת חמד, תודה ממיק על המילים החמימו?ת, הרכ?ו?ת, הזהירו?ת, החכמו?ת. את יודעת שאני מוצאת עניין רב וקרוב בהודעותייך, נכון? בוודאי שזכרתי את הסופלה, איך לא... :-) קראתי הכל, המילים המרגשות איתי. יודעת כמה פחד. כמה אומץ. ושוב, כמה פחד. לפעמים מבינה, ומבינה ומכירה לעומק וכמה עבודה שעשינו, אבל... עוד לא שם, עדיין לא... העומקים האלה... הקצב ... חסר לי מאד האפילו-בנאדם-אחד הזה בעולם שמחוץ. חסר מאד :-( שלך מכל הלב, יקירה, סוריקט