ליאת
דיון מתוך פורום פסיכולוגיה קלינית
לכתוב או לא,לשתף או לא,להיות או לא,לחיות או לא,לוותר או לא,להתמודד או לא,לרצות או לא,להרגיש או לא,זה המאזניים הכי לא יציבות בעולם.מרגישה כמו ברולטה מסוחררת מהסיבוב המהיר,ומתפללת שתעצור.כמה קל להשאב לתוך זה וכמה קשה לצאת.נכנסתי באין כניסה והגעתי לדרך ללא מוצא. והפיתוי הפיתוי הפיתוי שטן או שד רע. כל הזמן כאן בראש ולא מרפה.גם הדרך יציאה הופכת פיתוי.אני יודעת שאני יכולה לדבר איתה עכשיו אבל לא רוצה, וגם לא מסוגלת אבל אני יודעת שיש סיכוי שהיא קוראת אותי,ויודעת כמה באמת באמת הבחירה קשה.ושהיא חייבת להיות רק שלי.לא דתיה אבל מאמינה,ובכח שנותר לי קוראת לך, שמע ישראל אדוני אלוהנו אדוני אחד,כוון ובעיקר הצלח דרכי לכאן או לכאן.
איך את יודעת ש"יש סיכוי שהיא קוראת אותך" מה גם מטפלים קוראים פה?הצחקת אותי
ד. יקרה, אני מצטרפת בכל לבי לתפילה, יודעת כמה קשה האחריות שלקחת על עצמך. המאזניים המיטלטלים בין תקווה ויאוש הם גם סוג של תקווה: תמיד יש שני קטבים, ולא טוב להישאר באחד מבלי להביא בחשבון את קיומו של האחר. ראיתי משהו ממך לא מזמן, ולא הגבתי בגלל השעה המאוחרת. אם את עדיין ערה, אני שולחת לך נגיעה רכה מכאן. לילה שקט וחמים ליאת
מנהל פורום פסיכולוגיה קלינית
