טיפול

שלום רב...אני יודע ליאת שאת מאמינה בטיפול אבל לפעמים איך טיפול יכול לעזור??? לעיתים יש אובדן מאוד גדול שכל השיחות על אבא אמא דוד ודודה לא יכולים לרפא את הכאב....ניסיתי הכל בדרך הטיפולית פסיכיאטרים פסיכולוגים ומה לא...כולם ניסו לשכנע אותי שאני מטורף מייחס חשיבות רבה מדיי לדבר פעוט....אך לא כולם התנסו בחוויה המצמררת כמו שאני רואה אותה....ואף אחד לא יגיד לי שזה פעוט ואף אחד לא יגיד לי שאפשר לחיות עם זה כי אני לא מאמין שאפשר לחיות עם זה...כמעט שנתיים וחצי עברו מאז ועוד אף אחד לא שכנע אותי שמדובר בדבר של מה בכך....שאין פה אובדן של ממש...ואף אחד לא יצליח לגרום לי לחיות עם זה......כל הדרך הטיפולית הזו היא מניפולציה כדי שאנשים לא יראו את הדברים נכוחה שיצליחו למצוא סיפור חיים אחר שיכסה על הבעיות אבל לפעמים יש בעיות פיסיות ניכרות לעין או סיפור חיים יפה שנופץ ברגע....בשני המקרים האובדן הוא עצום והמטפל שלא צריך לחיות עם הבעייה מספר לך שלא הכל אבוד למה?ככה כי הוא לא יוכל לומר אחרת.....כל מטפל בפורום זה או בפורמים אחרים(אני מודה שבפורום הזה אני כותב ברבה יותר מאשר באחרים) כתבו שניתן לעזור לי....מזכיר לי משחק כדורגל שראיתי לפני שנה שבו מכבי תא פיגרה 2 0 והמאמן ניגש לשחקן בן 18 שבחייו לא שיחק ברמות הללו ושאל אותו אם הוא יכול להכנס ולהבקיע צמד והוא אמר שכן....ברור הוא רוצה לשחק...כולם צחקו על המהלך המשונה הזה וכמובן שמכבי תא הפסידו....כולם מאמינים ביכולת שלהם לעזור אך לא תמיד אפשר איך טיפול של פעם בשבוע אמור לטפל בבדידות של אדם....ובכאב אמיתי על אובדן שלעיתים גורם לכאב צמרמורות ורעידות בגוף...אני חש שאיבדתי את הילדות שלי הייתי ילד כשזה קרה גם אם לא בגיל הכרונולוגי אלא במהות שלי בתחושה שלי ובבת אחת זה נלקח ממני ונהייתי אדם אחר......טיפול לא יכול להחזיר את זה...הייתי בטיפולים פסיכולוגיים פגשתי פסיכוטרפיסטים פסיכיאטריים התייאשתי אף אחד לא יכול לעזור לי והטיפול בכל הבעיות שיש לי מאז שאני תינוק לא מעניינים אותי כרגע....תחושת המוות מציפה אותי אין עתיד אין עבר אין הווה....אתמול בלילה בזמן הסערה טיילתי בגשם ליד הים...היה נראה כל כך פשוט לפתור את כל הבעיות הללו באבחה אחת קלה.......הים געש ושצף היה מוכן לקראתי ואני לקראתו......אני לא רוצה לנשום את האוויר שאני נושם אני רוצה לפגוש את הים שייסחף אותי שהמקום שמסמל את החופש והאינסופיות ייקבע כבר את מותי ואת סופי אני כל כך עייף ....גבר קרוב לגיל ה30 עם השכלה אקדמית באונ (עם משרות מוצעות במקצוע שלי במשכורות גבוהות)לא מסוגל לעבוד בכלום לא מסוגל להיות בזוגיות לא מסוגל פשוט לחיות את החיים בצורה הכי בסיסית שלהם...

שוב שלום מיסטר בלו היקר, אני מניחה ששמת לב לכך שכבר הפסקתי לנסות ולדבר איתך על המקרה ההוא. אנחנו נתקלים לא פעם, אפילו כאן בפורום, באנשים שלא מצליחים לנוע מעבר לאירוע יחיד בחייהם, שלתפיסתם שינה את המהלך התקין שלהם לבלי שוב. אתה כותב - "והמטפל שלא צריך לחיות עם הבעייה מספר לך שלא הכל אבוד". יש כאן איזו הנחה, לפיה מטפלים אינם מכירים מקרוב את הסבל והמצוקה, והם מתיימרים לסייע לאנשים מכוח מילים ריקות. לצערי, זוהי הנחה שגויה. אנשים רבים (בהם גם פסיכולוגים ופסיכיאטרים) חווים מצוקות ואובדנים, ומצליחים - לפעמים בכוחות על אנושיים - לחלץ את עצמם מלפיתתו האכזרית של הגורל. זו אינה גזירת גורל שלך בלבד. אין בדברי אלה כדי לבטל ולו שמץ מתחושת הסבל שלך, אלא רק כדי להמשיך ולטעון שיש תקווה. מתפללת שאוכל לחזות בזה, מכאן. שלך ליאת