הבנות נחמה

לפי השעה, ליאת, ניתן להבין שלא הכל טוב. אני משוטטת לי על פני המקלדת, ערנית, כיון שכבר בחמש התעטפתי בחומה הטוב של המיטה, נמלטת מפני העולם. רציתי רק לומר לך שליוית אותי השבוע, ברגעים מסוכסכים, כי מעתה כל שקד פורח, והם פורחים, מזכיר לי אותך עם איזו לוית נחמה. אפילו, באיזה רגע פחות מסוכסך, צלמתי את הפריחה בכוונה לשלוח לך, אבל זה דורש ככ הרבה התעסקות טכנית, שבנתיים התמונות ישכנו להם אחר כבוד בתוך המצלמה. מ?ע?ל?ה

מעלה יקרה, איכשהו, גם את המשכת ללוות אותי במחשבותי השבוע. אני לא יכולה להתאפק מלומר שלפעמים, כדי להיאחז בחיים, כדי ללכוד את רגעי הפריחה הכל כך חמקמקים ולהביאם אל חיינו, אין מנוס מהתעסקות טכנית, מאמץ, עבודה קשה ונחישות. מבחינתי כרגע, גם כאשר הם במצלמה זה בסדר. כשתבחרי - אשמח להתבונן על מה שבחרת ללכוד באמצעותה, ולשמוח בו שמחה גדולה. (אין בזה כדי לשבש את תכניותי להגיע ולחזות במו עיני ביופי, שנמצא אצלכם תחת האף). שלך ליאת

כן, נדמה לי שהשארנו איזה דיון פתוח בשבוע שעבר. זה חבט בי כשקראתי את מה שכתבת לח?ב?ר?ה הנרגנת, שם למטה, כמה קומות מתחתי. כתבת:" הגם שאני מכירה בו כזכות אלמנטרית של כל אדם." הופתעתי, כי לו זו זכות אלמנטרית אז מה ענין המשמעות לכאן, חיים משמעותיים, הכוונה. אלה מילים, ליאת. אני מוצאת את עצמי נדרשת ללא מעט מילים לאחרונה. ביני לביני, וביני לאחרים משמעותיים, מילים קשות לעיתים, רעיונות קשים, אבל רק הדושיח הזה יכול להפיג משהו. שמחה בהיותך מ?ע?ל?ה

הי מעלה, קודם כל, סתם שתדעי שבדיוק אתמול בערב הקשבתי לי ל"בנות נחמה" וכשראיתי את כותרת ההודעה שלך, זה יצא נורא נחמד... וגם... אם מדברים על מצלמות, היום בדרכי חזרה לכדתי לי קשת בענן. תמונה לא משהו, אבל זו הייתה הקשת המיוחדת שנקרתה בדרכי, והצליחה קצת להסיט מחשבות מהסוג הנחמד פחות. רוצה לשתף אותך בדבר מה. לפני כמה שנים קראתי בפורום אחר. שם התכתבה קבוצת אנשים עם אדם שהציג את עצמו חולה במחלה גופנית סופנית. הוא הופיע יום אחד עם הודעה אובדנית שמאחוריה כוונה אמיתית לביצוע מיידי. אדם מבוגר, ומשכיל ונבון עם משפחה ואף בעברו עבר תהליך של הכרת הנפש שלו לעומק. הפורום סער מספר ימים, ואחר-כך אותו בחור נעלם ולא אותר. אין לי כל מושג מה קרה מאז. מה שאני זוכרת הוא, שניתנה לו אז תשובה יפיפיה (לדעתי) שביקשה ממנו לשקול את התאבדותו רק אחרי דיון טיפולי מחודש ולא כמעשה של דחף רגעי. נראה לי, שבסופו של דבר לא ניתן לכבול אדם להישאר בחיים, אבל חושבת שאם רק ניתן, מנסים לעזור לבדוק בעודנו בחיים את פנטזיית המוות. לפעמים ההתעסקות בה יוצרת ריגושים גדולים ויכולה לתת תחושת חיו?ת דווקא, או אשליית כל יכולו?ת. השהות הזו ככה על הגבול שבין לבין. או שמא אני טועה. ושוב, מילים מילים... בכל אופן, כשבטיפול שלי נאמר לי שזכות להתאבד תהיה לי תמיד, זה נשמע די מרגיע ומתיר באותו רגע, ואז נראה היה ששווה לנסות לראות למה יוביל הטיפול, ולהחזיק את השיקול והתוכניות המפורטות בסטנד ביי בכיס. וכן, להרגיש כבולים זה באמת זיפת... עוף החול (כינוי חדש להיום...)

פניקס יקרה אני מניחה, וזה כבר נאמר, מוקש על ידי מקלדת, שההתעסקות הזו שלי, היא בעיקר בשביל החירות. לא להיות שמאפשר להיות ( ואני מפנה את המילים האלה גם אליך ליאת). אני חיה שנים, ואני מספיק קשישה כדי שאוכל לומר שלמעלה מעשרים שנה, עם תחושות קשות מאוד של צורך לפגוע בעצמי. מחשבה ספציפית שצולחת ברגעים כאלה, אבל גם ברגעים אחרים. לתקופה מסויימת, לא מזמן, הפגיעה נעשתה פיסית, דוקא בתקופה שבה פרחתי. מעבר לתחושות הללו, המחשבות על האפשרות של לא להיות הן בנות לויה שלי לסרוגין במהלך חיי. בחודשים האחרונים היתה התעצמות, התגרתי במזל, עשיתי דברים לא אחראיים, המילים הן אולי אלו שיאפשרו לי להרגיע. אז אני מציפה את המקלדת. ואני קוראת בכובד ראש את מה שנכתב לי - תודה, פניקס, על המילים.