מילים

מבקשת לא להגיב לי, זו לא פנייה, זו אינה שאלה, זה אינו כלום למעשה. רק רוצה להפר את הפחד הנוראי הזה, לנסות להפחית את הכאב החותך בבשר החי, רק רוצה שיתאפשר לי להשתמש במרחב הזה לימים הקרובים, לנסות לנשום נכון, לנסות לנשום. יש משהו פחות לבד בלכתוב ולשלוח, כאילו מישהו אוחז בזה קצת בשבילי. כל חיי הורגלתי שאם אין לי אין אני, ועכשיו משאין אני, לא יודעת איך נשארים בחיים. ניסיתי להיות במרחב טיפולי, אך ברגע שהרפיתי את האחיזה התרסקתי, מן התרסקות שרק השאול יכול להציע. עזבתי את אותו מרחב, שהיה לי בית, מקום קרוב ואוהב, המקום שקירב אותי לעצמי, עזבתי אדם שראה ולא נבהל, אדם שכל כך פגעתי בשגרת חייו, לא יכולתי להושיט יד אמיתית, חיבלתי בעצמי ובשקט שלו בכל דרך אפשרית, כדי שיוותר , כדי להפסיק את קיומי, כדי לחזור להיות אני לעצמי. השגתי את מבוקשי שמתי בו את הייאוש וההבנה שאין באמת אפשרות אמיתית לעזור לי, הוא וויתר, אני כאבתי עד אימה את הוויתור הזה, אך כנראה אימה ולבד הם דברים שמורגלת בהם. אני כותבת והדמעות האלה מרטיבות את המקלדת,הן לא פוסקות מלרדת, שנים לא בכיתי כמו שבוכה בתקופה האחרונה, כאילו מבקשת מהדמעות לבוא במגע עם הכבל המחובר למחשב ושיחשמל אותי למוות, תוך כדי הדבר היחיד שמסוגלת לו, הכתיבה. גופי ונפשי הם ארץ זרה, כל כך רוצה לנסות ולהישאר בחיים, אני אוייב מוצהר לעצמי, רוצה לצרוח לא יכולה לבד, לא יכולה לבד, לא יכולה. שמישהו יתן לי את ידו וילווה אותי כמו שמלווים ילד רך בשנים ליומו הראשון בגן, ומחכים מבעד לסורגים שהוא לא לבד, שהוא מכיר חבר או שניים, ושהפחד נעלם. מבטיחה שביום השני אלך לגן בעצמי, לא אעיר את אמא, ואפילו אסדר את תיק האוכל לבד. רק לעבור את היום הראשון ביחד, כל כך רוצה אך נשארנו הרצון ואני. הפכתי מאדם עם תעצומות נפש, שניטרלה ונגמלה מכל הרס, אדם שנתמכו בו כולם, אדם אופימי חסר תקנה, לשבר כלי, לחולשה בהתגלומותה, לחברה הכי טובה של המוות, לחלל ריק שאפילו החיידקים לא מעוניינים לאכלס אותו. מנהלת לוח שנה בו מציינת עוד יום לחיי, עוד יום שצלחתי להשאיר את קיומי החסר משמעות ביניכם האנשים. בודדתי את עצמי מכל מגע אנושי, מרגישה שעורי כמו מסננת שכל הנורא דולף החוצה חוששת שמא אלכלך עם החומר הרעיל הזה. כל היום כותבת לעצמי כמו מטורפת, כאילו אין מחר, אולי חוששת שלא כאילו, מתעדת חיים שלמים מן צוואה שקטה, שיהיה מוכן לכל מקרה בו לא אצליח להחזיק ראשי מעל הביוב הזה שקוראת לו חיים. עוד מילים ועוד מילים בלי קול לא זוכרת איך נשמע קולי. פעם אמר מישהו לא זוכרת מי ש"הדבר היחיד שהאדם לא יכול למנוע ממנו מלהגיע הוא האושר" משפט שאומרת לעצמי בין נשימה לדמעה. אומרת אולי מחר יהיה אחרת, הרי גם למדרון תלול יש סוף, גם לתהום יש פתח יציאה ועוד כל מיני אוטוסוגסטיות בגרוש. למה מעדיפה למות מאשר להגיד לא יכולה לבד, למה יש בי את הילדה העקשנית ההיא שלא מוותרת לעצמה, להרפות קצת, להודות שהפסידה, למה היא מתעקשת להביא למותנו לפני שמישהו יראה את כאבה וחולשתה, איך נפטרים ממנה, איך מושיטים יד אמיתית בלי מאבק בלי מלחמה בלי הרוגים. הבטחתי לעצמי שאם אשאר בחיים לא אבקש עוד מאומה לעצמי, כל מה שארצה אוכל להשיג בכוחות עצמי, ואז לרגע נוגעת בקצה הכאב האפור, אך האימה מתגנבת כשבא לה מחניקה ותופסת מקום, וזה הולך ונחלש מלילה ללילה ושוב מרגיש לי כמו סוף.

ל -חבל קראתי את ההודעות שלך למטה ולא ברור לי למה התכוונת (בפנייה השנייה למטה) מה קורה איתך?

שלום לך, אכבד את בקשתך, ורק אומר שדברייך נקראו בתשומת לב, ולא נזרקו לחלל ריק. למילים שלך יש הרבה כוח. הלוואי שגם לך. חזקי ואמצי ליאת

לילות בלי מילים ענבל פרלמוטר מילים: ענבל פרלמוטר לחן: ענבל פרלמוטר רציתי לצרוח בקולי לעקור שורשים עמוקים של עצים עתיקים וההד ינער אז אבק מעלים עיר שלמה תיבהל קירותיה נופלים. רציתי לצעוק בקולך המתוק שניגן בתוכי ונגע בי עמוק. ומן האוקינוס יבואו גלים כמו דמעה ענקית של לילות בלי מילים. לילות בלי מילים לילות בלי שינה אני לא ישנה אין לי שום מנוחה מחכה רק לך

ילדות שדודה זכרונות מכים מחייכת אין בי שנאה סולחת אין תקנה כאבים רחוקים מרחק נשימה. זוכרת לילה מיטה קטנה רוקמת חלום בית פרדס וגינה יודעת ומבינה. רק חיות אימצה אל ליבה הן החזירו חיבה לא נדרשו למילים טור של נמלים עמלות בוחנת שעות יצאה איבדה שפיותה. בלילה במיטתה הקטנה רוקמת בדמיונה שקט ביטחון בלי אימה זוכרת ומבינה. איש לא יגול בשבילה אבן מפי הבאר היא לא אימנו רחל יעקב הוא מספר אחר לא הבינה מה הם רוצים מבט חוגר נועצים קפואה בפינה מילים בפיה כבדות לא יכולה להודות אמא לא מבינה. שוב בלילה במיטתה הקטנה רוקמת בדמיונה חלום מוות קבר פרדס וגינה נעלמה ואינה. איש לא יגול בשבילה אבן מפי הבאר היא לא אימנו רחל יעקב הוא מספר אחר

מה עושים עם תובנות, הבנות קטנות, לגבי עצמי, הטיפול המטפל. האם יש בכוחן להבריא, להחלים, נראה שלא הן רק מסייעות לשדרג את המציאות הכואבת להסבר עם כתובייות. הבנה לגבי הטיפול, "היענות לא מודעת לתפקיד", דחקתי במטפל לא במודע לגלם תפקיד מפתח מעברי, תפקיד הקורבן שכילדה המציאות כפתה עלי, ואילו אני לקחתי על עצמי באופן מלא את תפקיד המקרבן, שלא באשמתו בילדותי נחשב לתוקף. לגבי עצמי, אין תובנה חדשה, למעט העובדה שהעמסתי ואימללתי את כל מי שבא איתי במגע, שמתי עצמי במרכז ושכחתי אותם, את רצונם ואת שגרת יומם. לגבי המטפל, לא ממש דואג, מעציב אך כל כך צפוי ורצוי עבורו. לא תובנות מסייעות במיוחד, דברים שלא הבנתי כשהייתי בתוך הקובייה. מה שעכשיו עושים אותן תובנות, הם לגרום לעוד קצת שנאה עצמית, לעוד אכזבה מדמות טיפולית, והעצמת הכאב הבדידות וחוסר האונים. אך לא בכאב עסקינן, הלבד, למרות היותו מוכר, מקבל צביון היום, כמה חבל שבסופו של דבר נשארתי לבד, אמנם עם קצת יותר הבנות , אולי מעט תובנות, אך הכאב עדיין ביניהם דוחף אותם למקום הראוי להם, לחלל, בלי אחיזה, הוא דואג לתפוס מקום שלם בתוכי, ולהזכיר לי שוב ושוב, כמה בסוף כולנו לבד, כמה תמים להאמין לאנשים והצהרות, ועד כמה המציאות קשה מדי מכדי לרכך אותה במילים ריקות.