שלום לאורנה

אורנה, מה נשמע? השבוע היה לי נורא נורא קשה לחכות לפגישה... לא יכולתי כבר לחכות. ממש ספרתי ימים לאחור, גררתי את עצמי כל השבוע כדי להפקיד את עצמי אצלה בחדר ל-50 דקות. הייתי מוכנה לבוא בבוקר ולהתיישב לה ליד הדלת עד שתבוא. זו כמיהה משוגעת. קשה איתה.. אני חושבת המון על חיבוק בזמן האחרון. אני אפילו לא בטוחה אם אני באמת אצליח לקבל חיבוק, גם אם תיתן.. לא תמיד קל לקבל כזה. סבך של מחשבות מפריע להרגיש ולחוות אותו ממש. אני חושבת שגם לו? הייתה מסכימה לתת לי חיבוק, לא הייתי מרגישה כלום. רק בדיעבד, אחרי שהייתי משחזרת אותו שוב ושוב בדימיון ואומרת לעצמי "ד' נתנה לי חיבוק, ד' נתנה לי חיבוק" הייתי מצליחה להתרגש ממנו ולתת לו את המשמעות שמגיעה לו. מתקשה אפילו לרשום "ד' חיבקה אותי".. ב"לתת חיבוק" יש משהו שהוא פחות ממש לחבק.. יותר טכני (נכון?) אורנה, אני כמעט רוצה לבקש ממנה לשקול להיפרד בחיבוק, כשניפרד לתמיד בעוד כמה חודשים (5-6).. רק כדי להרגיע שם איזו נקודה. משהו בחיבוק הזה כל כך מבהיל אותי.. אני מדמיינת דחייה אלף פעמים.. "זה בסך הכל חיבוק", אני יודעת, אבל בדימיון שלי אני כל כך מפחדת לכפות עליה חיבוק, שהיא לא באמת רוצה, אבל אין לה ברירה כי היא לא רוצה לפגוע. אין שום סיכוי שאצליח לבקש חיבוק. זה ממש מעל לכוחותיי. האפשרות להיפגע תמוטט אותי לגמרי. אתמול דמיינתי שהיא לא מסכימה ופרצתי בבכי מטלטל וכל כך פגוע, ההתכנסות פנימה הייתה כל כך מהירה, בשנייה קרסתי לרצפה.. לא יודעת במה זה נוגע שבכיתי כל כך הרבה.. נראה לי ש-i'm losing it... קצת מטורף לבכות ככה בגלל דימיון, לא? בלילה חלמתי שחיבקתי קיר.. מוזר לקבל מישהו לטיפול בלי לדעת שכל השבוע הוא דמיין ודמיין; נפגע ואהב וחובק ונדחה ופחד ונזקק.. בלאגן שלם. מחקתי כאן משהו... לא מצליחה לכתוב אותו. זה משהו שדמיינתי לפני כמה חודשים, בקשר לחיבוק שלה ולתחושה הדחויה, ונתקפתי בסוג של התקף חרדה ("סוג של" כי אני לא יודעת איך לקרוא לזה). הנשימות שלי נהיו כל כך מהירות שנחנקתי עליהן. לא הצלחתי לנשום. זה היה מבהיל מאוד. למה חיבוק זה כזה אישיו? מה הסיפור שלי? ולמה אני מדמיינת כל כך הרבה? ולמה דווקא דחייה? אני מרגישה ממש טרחנית לאחרונה.. אני גולשת.. כבר לא בטוחה מה התכוונתי לספר לך. אולי רק שהכמיהה הזאת והגעגוע קשים לי. הם גם מחזיקים אותי, אבל הם גם קשים לי נורא. טוב, בזבזתי בהצלחה עוד כמה דקות... נו? כבר הגיע שוב יום שלישי? עוד לא? .. אחח..ןנאנחתין למה זה ככה, אורנה? מה זה הכמיהה-געגוע הזה? למה זה קורה? אתן לך להתפנות להודעות אחרות.. משגרת חיבה עם חיוך :-) לילך

לילכונת, (זה בסדר לקרוא לך ככה? רציתי שם של חיבה, וזה מה שקפץ לי ראשון...) את יודעת, קראתי אותך בבוקר, אבל מיהרתי לי, אז רק דיברתי אליך-ניסחתי את התשובה שלי בחלקים, כל היום... (שמעת אותי מדברת אליך?) אני כל פעם עולה חזרה לקרוא חלקים ממה שכתבת. אני זוכרת שבבוקר, חייכתי לעצמי כשקראתי אותך. זה היה חיוך אחר מבדרך כלל, זה היה מין חיוך כזה בעיניים עצומות, מין חיוך שמחייכים כשנזכרים ברגע מיוחד, או כשמתענגים על שוקולד... חיוך של חיבה, וקירבה, ומוכרות... חיבוק... אני יכולה לכתוב ולכתוב ולעולם לא לסיים את כל מה שסובב סביב העניין הזה. המחשבות, הכמיהה, וגם הבכי המטלטל רק ממחשבת הדחייה, הכל כל כך מוכר, גם אני הייתי שם. גם אני רציתי המון זמן. גם אני דמיינתי את עצמי משתכנת בפתח הקליניקה, מתחבאת באיזו פינה כדי שתנעל אותי 'בטעות' בפנים... רק להיות קרובה יותר, קרובה יותר למקום שהיא נמצאת בו, לנשום מהאויר שהיא נושמת... (אני נסחפת... אז די...) והיא ידעה שאני רוצה חיבוק. רציתי עוד כל מיני דברים, אבל את הכל היא קראה במילים שכתבתי אליה, ומעולם לא העזתי לבקש באופן ישיר. משהו בי ידע שהיא תסרב, ואותו משהו ידע שאני אתפרק ככה שלא יהיה שום סיכוי לחבר את השברים חזרה. אבל... לפני זמן מה, הייתה לנו פגישה מיוחדת. מין פגישה כזאת של קרבה בטוחה ומרגשת, מין פגישה כזאת שאת רק רוצה שתימשך ותימשך... בסוף הפגישה אמרתי לה כמה דברים שאני מחזיקה בבטן כבר המון זמן, דברים שמרגישים לי בקשר לקשר שלנו. בסוף הפגישה, כשהיא ליוותה אותי החוצה, רגע לפני שהיא פתחה את הדלת... היא אמרה לי "בואי הנה"... ועטפה אותי. חיבקה. באמת באמת חיבקה. אני רק זוכרת את ההרגשה של להיות עטופה בה, את איך שהסוודר שלה הרגיש, את הלחי שלי מונחת על הכתף שלה. אויש... כמה אני נסחפת פה לדבר על עצמי... (בהתנסחויות הבוקר שלי הייתי ברורה יותר...) אבל אני חושבת, שבשורה התחתונה - לדעתי לפחות - תרצי. תרצי ותרגישי בסדר עם זה שאת רוצה. ויכול מאוד להיות שהיא גם תרצה להיפרד ממך בחיבוק... נעים לכתוב לך שוב :-) התגעגעתי...

כי קראתי את עצמי, ונראה לי שהייתי קצת חסרת רגישות... :-/ את זוכרת מה כתבת לי מזמן מזמן? בפעם הראשונה שכתבת לי, אני חושבת... כתבת לי שאת קשורה מאחוריי בחבל, ושנמשיך ונטפס יחד (זה כבר תוספת ופרשנות שלי, נראה לי...) ובכל זאת - אני כל כך מזהה אותי, בכל מה שאת כותבת. בכל הלבטים, הכמיהות, הקושי והגילויים של התחושות של להיות שם, איתה. (ולמרות שזו לא אותה "איתה"...) ואני רוצה להאמין, ולקוות, ולהחזיק לך את (כל) האצבעות (גם את אלה שברגליים) שתוכלי איכשהו לגלות לה על הכמיהה הזאת שלך, ועוד יותר - שגם את תמצאי עצמך עטופה בזרועותיה, ותדעי לקבל את החיבוק הזה ולתת לה אחד חזרה... זהו. מבטיחה לא להציק יותר. לישון.

אוי..נון, חברה יקרה :-) גם אני קצת התגעגעתי כבר.. מקפידה לקרוא אותך תמיד. גם כשלא תמיד אני מוצאת מילים לומר, בלי "לקלקל", כך לתחושתי, איזה משהו אותנטי וחזק ואמיתי שאת מביאה איתך.. לפעמים אני כותבת ומוחקת ולפעמים אני רק חושבת עלייך.. קוראת אותך כמה פעמים בשביל התחושה. היה לי "טעים" לקרוא אותך גם היום... כל הלב התכווץ והתרחב באהבה והתרגשות למקרא ה"בואי הנה".. בלתי נשכח, כך זה מרגיש :-) תודה שכתבת משלך, שהתחברת אליי קצת.. לילך התכוונתי לשלוח, אבל בא לי לשתף בעוד משהו.. זה לא כל כך קשור, אבל על הדרך.. סתם על סדרת חלומות מטרידה. לא ממש סדרה, כי זה רק פה ושם בשנים האחרונות, אבל יש משהו שקושר אותם יחד. בכל אחד מהם אני רואה את עצמי ואז מתעוררת בבהלה גדולה.. שאם אני שם, אז איך אני יכולה להיות גם כאן. תחושה נוראית כאילו האני השנייה תעלים אותי. מאיימת על האפשרות שגם אני קיימת.. מפחדת נורא שתראה אותי. אם כבר יש לילך אחת, אחרת, אז לא צריך עוד אחת..ואז לאן אני אלך? באחד החלומות הייתה דפיקה בדלת וכשהצצתי בעינית ראיתי אותי, עם ראש מורכן. התעוררתי מיד- (אחד החלומות המפחידים שהיו לי). בחלום של אתמול דיברתי עם הדמות שלי במראה ופתאום היא הישירה מבט עם הבעה חזקה מאוד, הרבה יותר ממני.. זה היה מאיים מאוד מאוד. דורסני. התעוררתי כשאני אומרת לעצמי בבהילות "קומי, קומי, קומי".. בחלום אחר יצאתי מפתח החדר שלי לאיזה מרחב המשותף לעוד אנשים, ומרגע שיצאתי לא יכולתי לחזור. לא זכרתי בוודאות איפה החדר שלי נמצא. הייתה דלת איפה שהיה החדר שלי אבל לא הייתי בטוחה שזו הדלת שלי. חיפשתי סימנים חיצוניים, כמו קילוף מוכר בדלת, או איזו זוית מיוחדת עם הרצפה כדי לזהות את החדר שלי, אבל לא הייתי בטוחה ונטיתי לקבל את דעת הרוב, שזה חדר של מישהו אחר ונשארתי בלי מקום. לא יודעת למה אני מספרת את זה... כאילו שינוי מתדפק לי על הדלת, ואני לא בטוחה שהדלת מובילה למקום בטוח.. אולי אני קצת הולכת לאיבוד.. נראה לי שנסיים כאן.. אני גולשת ומתחילה להיות נבוכה..:-) טוב לראות את השם שלך, ליאת! (סוג של "בעזרת השם", אם תרצי ;-) מרגישה כאילו מזמן לא כתבתי לך לכאן.. משונה.. נתראה, לילך