חברים ומחלה

שלום רב, אני בת 30. בשנה האחרונה בריאותי הידרדרה מאוד, חליתי בסרטן עם כל המשתמע מכך, וכל חבריי נעלמו. רוב קרובי משפחתי גם הרימו רגליים; נותר רק אדם אחד שעוזר לי (ועוזר הרבה מאוד), אבל מכל השאר, כל החברים האינטימיים ובני-הדודים, נשארה רק דממה מוחלטת. כתוצאה מהערת אגב שכתבתי במכתב לחברה (בה ציינתי שבשנה האחרונה הרגשתי בודדה להחריד, ומאוד מבודדת), הבנתי פתאום חלק מהפאזל: תגובתה היתה נזעמת, והיא אמרה שאני הייתי מגעילה בתקופה בה הייתי חולה מאוד, לא פתחתי את הדלת, לא עניתי לאנשים שצלצלו אליי, לא הזמנתי אנשים לבוא אליי, החמצתי פנים, וכו'. בקיצור, אם אמרתי שהרגשתי בודדה, זה באשמתי. אני משתדלת לזכור את הפחד שמעוררת המחלה בזולת ולא לקחת דברים כאלה באופן אישי. את כל החברים הנעלמים אני משתדלת לזכור לטובה ולא להיעלב יותר מדי. מאוד לא נעים כשמתעלמים ממך, אבל מזמן הפסקתי לכתוב או לנסות ליצור קשר איתם אז אין הרבה פוטנציאל לעלבון. ואין לי ספק שלא הייתי מאוד חייכנית בשנה האחרונה: במשך רוב השנה שכבתי במיטה עם כמויות עצומות של מורפיום, וניסיתי לשרוד. קשה לי לדעת שאנשים כועסים עליי כל-כל בגלל שהייתי מגעילה - איך? בכך שלא הצלחתי להעלים מן העין את המחלה ולא יכלתי לתפקד כרגיל ולהיות מנומסת להפליא? מאוד מעציב אותי לחשוב שמצב כזה, של כאב ואומללות כל-כך גדולים, לא מעוררים באחרים אמפתיה אלא כעס. אני מבולבלת, קשה לי להגיע למסקנה. אני רק יודעת שמאוד נפגעתי מהתגובה הנזעמת, ומהידיעה שכשאני חושפת חולשה - מודה בכך ששכבתי במיטה שנה שלמה ולא הייתי מסוגלת אפילו לדבר בטלפון - התגובה לכך היא כעס, כי לא נהגתי בנימוס. כי פגעתי ברגשות האחר. אני מתפתה להסיק את המסקנה הצינית המתבקשת ולומר לעצמי שאין חברים אמיתיים; ושאנשים חלשים, חולים, תמיד מטואטאים הצידה. שזו דרכו של עולם.

לדעתי את טועה ! אם נהגת כמו שהחברה ציינה במכתב ,אז אין פלא שזו היתה התגובה הכללית. לו קרוביך היו יודעים את המצב לאשורו ,אין לי ספק ,שהיית זוכה למלא האמפתיה וההתחשבות . מנסיון, אני יודעת שאנשים הופכים למלאכים ,כשהם נדרשים לעזרה,במיוחד במצבים שתארת. אני לא שופטת אותך ,ומבינה את התנהגותך. מאחלת לך בריאות שלמה.

אני שמחה שאת מכירה אנשים כאלה עם לב רחב שהופכים למלאכים. זה נחמד. אבל זה לא אומר שכולם נוהגים כך אחד בשני וזה לא אומר שמי שלא מוקף במלאכים הוא אדם שלילי. כן, קרוביי יודעים את המצב לאשורו וכן, כשיכלתי לדבר, דיברתי. וביקשתי את חברתם של אחרים, ונעניתי בשלילה. תודה לך. להתראות.

ערב טוב טליה, ההתמודדות עם מחלת הסרטן עלולה להיות תובענית מאד, ולשעבד את מיטב המשאבים שלנו למערכה האמיתית על הבריאות. לחוסן המנטלי יש משמעות מיוחדת, ולכן גם למעגלי התמיכה שסביב החולה ומשפחתו. אם לשפוט עפ"י דברייך, בחרת לשמור על פרטיותך בימים הקשים של המחלה. לא ענית לטלפונים ולא פתחת את הדלת. זוהי בחירה לגיטימית, אך יש לה מחיר. אנשים נוטים לכבד את הבחירות הללו, ולנהוג בהתאם. את מפרשת את התנהגותם כאילו טאטאו אותך החוצה, ומסיקה כאילו אין חברי אמת. נדמה לי שבמקום להעמיס על כצמך כרגע כעסים ועלבונות, מוטב לנסות לשדר משהו אחר, ולחדש קשרים חברתיים שיסייעו לך לחזור לשגרה. אני רוצה להאמין, כמו א', שהחברים שימצאו את דלתך פתוחה, ישמחו לזרום חזרה ןלהעניק לך את התמיכה לה את זקוקה עכשיו. מאחלת לך החלמה מלאה והמון חברים ליאת

אני חושבת שלא הבהרתי את עצמי ומה שכתבתי לא הובן. לא בחרתי לשמור על פרטיותי. אלא: הייתי חלשה מכדי לענות לטלפון. התנצלתי, הסברתי וביקשתי את חברתם של אחרים ואמרו "הכל בסדר" במשך זמן רב אך נעניתי בשלילה. קיים הבדל גדול בין כאב לבין כעס. דיברתי על כאב. לא דיברתי על כעסים ועלבונות. אני מאחלת לך לעולם לא להיות במצב של חוסר אונים שבו תיאלצי להיות תלויה באחרים ולגלות אם הם אכן טובי-לב כמו שאת רוצה להאמין. גם אני רוצה להאמין באותם הדברים כמוך אבל אני לא משוכנעת שכולנו טובי-לב. תודה רבה לך. להתראות.