סוג של עדכון

אתמול היתה פגישה משמעותית למרות שלא היתה כזו תוך כדי התרחשותה. בעיקר שתקתי והקשבתי וחשבתי. לפעמים אני חושבת לי שהייתי צריכה להפגש פעמיים בשבוע בימים רצופים: פעם אחת הייתי מקשיבה, ואחר כך מעכלת ולמחרת הייתי מגיבה. מהלך של שבוע מעמעם את הדברים, מסיט מהמסלול. היית מתעקשת לו היה נודע לך שמטופל שלך משחק עם המות, עם אבדנות, מתעקשת לדעת עד כמה, מתוך אתיקה מקצועית? בענין השקדיות: http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-824,xFT-715467,xFP-715467,m-Doctors,a-Forums.html

שלום מעלה, פעם הייתה לי פנטזיה דומה לשלך בהקשר של טיפול שיניים. הרי תמיד בדרך החוצה ממנו, הפחד נרגע, ונדמה לנו שהיינו יכולים לחזור ולהיכנס לשם כמו כלום. בטיפול הבא, אנחנו (טוב, אני - לא בטוח שגם אתם) מגיעים שוב מעורערים ומודאגים, כמו בראשונה. הרעיון של טיפול יום אחרי יום אינו מופרך כל כך. חלוצי הפסיכואנליזה טיפלו ארבעה, חמישה ולפעמים שישה ימים ברצף באותו מטופל. נסי להציע למטפלת שלך את הסידור הזה, ואולי תמציאו איזו פרדיגמה חדשה-ישנה. יש, אגב, מטפלים שמסכימים לטיפול של שעתיים ברצף. גם זו אפשרות (בהנחה שתצליחי לדחוס את כל תהליך העיכול לאותן שעתיים). אני לא בטוחה שהבנתי עד הסוף את שאלתך בנושא האובדנות. ברור לי לגמרי שלא הייתי יכולה להרשות לעצמי לדון בעניינים כלשהם - גם אם חשובים מאד - כל עוד אני חרדה לחיי המטופלת שלי. כאן לא מדובר כלל באתיקה, אלא בדאגה אמיתית של חיים או מוות. מטופל שבוחר לרקוד או לשחק עם המוות, לא תמיד מודע ליחסי הכוחות, להזכירך. אני מניחה שאני מהנודניקים, כן. אני מודה לך על המידע המלבב בעניין השקדיות. חייבת להודות בצער שמשהו משמחתי האפיר קצת בצילה של הפיסקה הקודמת. מתפללת שלובן הפריחה יצליח לפתות אותך למשחק אחר. שלך ליאת .

אני חושבת שכרגע רק המשחק הזה מאפשר לי לראות את לובן הפריחה. אני מרגישה שאף אחד לא מצליח להבין את עומק העוצמה של המחשבות האלה. כאילו שהידיעה שאפשר לא להיות מאפשרת לי להיות. זה מאוד לא קל אני נושאת איתי בגלל המחשבות האלה מסע כבד מאוד, ויחד עם זה אני צריכה אותן. היא דרשה לדעת אם סכנתי את עצמי באמת, אני נפנפתי את הדרישה, ובתוך המעין ויכוח שהתעורר היא גם אמרה משהו על אתיקה. אני מתפרעת בדרך אל הטיפול או מהטיפול, היא יודעת את זה ודרשה שזה יפסק. נאמר שיש לי מספיק נסיעה בינעירונית, ומספיק פיתולים כדי שנהיגה פרועה תגמור את הדרך לפני היעד. יש מי שיפסידו אם לא אהיה, ויחד עם זה הפיתוי כה גדול (אתמול סיפק לי העיתון עוד אופציה, תעייני, אם בא לך, במוסף של הארץ). ויחסי הכוחות, ליאת, מאוד ברורים לי. תמיד זה יגמר באחד אפס, לא לטובתי. מישהו יכול להבין כמה נחמה יש בחיבוק סופי שכזה?