היא צוחקת..

אני רואה אותה צוחקת.. צחוק אמיתי מתגלגל .. ילדה יפה .. עיניים חומות - ירוקות גדולות .. שיער חלק חום ... אני רואה אותה אוהבת .. את הנשיקות והחיבוקים ... את הליטופים .. אני רואה אותה ..כן .. ילדה קטנה , ילדה תמימה . ואיפה היא עכשיו ???? אני רואה אותו ...לרגע ...אחד ואז אותה ... והיא .. רק כואבת .. מתה מבפנים .. נחנקת מכאב .. נוטפת מרעל ..כמו דם ..והדמעות שזולגות מעייני .. ופעם היא ילדה , ופעם היא אישה , ופעם היא אמא .. והיא כואבת , מדממת , טובעת בים של כאב , כואבת ככ . ונזכרת בפנים הקפואות שלו שמסתכלות עליי היום .. ונזכרת עד כמה המבט הזה חודר אליי , נכנס לתוכי .. האם באמת הוא חשב שאתמסר לו????? הוא הפשיט , נכנס , דרס ורמס ..את גופי השאיר ילדה קטנה כאובה ורצוצה כן, אני נזכרת.. איך הוא עוד כעס שהתנגדתי .., שלא הסכמתי ללטף בחזרה .ולא אמרתי תודה?!.. האם הוא באמת חשב שילדה קטנה , הילדה שלו.. תתמסר לו באמת???? רבאאק ...מה הוא חשב לעצמו ??? כשהוא סיים והלך , רק אז .. אני זוכרת שחזרתי לגוף שלי .. ניסיתי להרים את עצמי , לנקות את עצמי , לחבוש את הפצעים .. אני עדיין מחכה שהם יגלידו ... והדמות שלו .. היום .. כרוח רפאים בחיי.. הוא ..עדין שזור במחשבותיי . אבא ..איך עשית לי דבר כזה ????? למה ????? אני אוהבת אותך .. וככ שונאת ... אותך !!!!!! למה ????? אבא .. למה ????? היום אני.. כמו תינוק שנולד , מנסה לזהות את כל הרוע הזה שהכנסת בי , היית אבא שלי ..למה ???????? כיבושך בגופי היה וישאר לעולם .. ואילו היום.. אני מנסה בכוחות קלושים . ללמד את עצמי, שוב מחדש לאהוב ... בעיקר את עצמי .. ליאת יקרה שלי , את חסרה לי.. במילים החמות ... בנגיעה מרחוק .. והכל ככ כואב .. שמרגיש לי שאין לי עור בגוף.. הכל חודר , פוצע .. אוףףף.. רק מחבקת אותך.. הרי מה נותר עוד להגיד .. שרית

אני לא יכולה לראות יותר את הפירוט המוגזם הזה של הכל, פה זה לא טיפול, את יכולה לשתף אבל למה כך זה מקום לעוד אנשים שאולי רוצים לנוח פה קצת ולא להשתגע מהפירוט המזוכיסטי סדיסטי שלך בבקשה שרית תניחי קצת.

מצטערת שהתיאור שלי מזוכסטי סדיסטי , זה מה שנעשה לי , והיום זה הזמן שאני מצליחה להוציא את זה במילים , מתנצלת אם זה עשה לך רע , לא הייתה לי כוונה כזו , היום אני לא שותקת .. ואני מרגישה במקום הזה , הכלה .. לכן המילים יוצאות ללא מחסומים ..ואלה נותנים לי מקום בגוף ואויר לנשום מחדש .. את לא חייבת להכנס לעצ שלי ..אני רושמת תמיד עם השם שלי .. לכן אל תכנסי לקרוא אם זה קשה לך , כי הכתיבה שלי קשה , אני יודעת השאלה שאת צריכה לשאול את עצמך .. היא למה זה קשה לך ככ ???? כי זה קשה לתפוס שקורים דברים כאלה ???? כי את לא מאמינה ?..שאבא יכול לעשות דבר כזה ??? כי מה ?.. גם אני לא מאמינה , אבל זו האמת , ואני בטוחה שאני לא שונה ממך , אדם רגיל לחלוטין .. אני יפה מבחוץ , מתה מבפנים , משכילה וכו' יש לי בן זוג מדהים וילד מדהים ומשפחה שמבחוץ נראית מיליון דולר .. משכילה וכו' ..לא משכונת עמידר אני ותראי .. ביננו ..זה לא אומר כלום .. זה יכול להיות בכל בית מבלי שתדעי אפילו .. עצוב וכואב ..אני יודעת שיהיה לך סופש מקסים שרית

שלום ש', כמה כאב ופליאה, זעם ועלבון מעוררים הדברים שלך. כמה הלב מבקש שלא להאמין. ממשיכה לעודד אותך במאבק על החיים. מתפללת שתלמדי שוב לבטוח, להתמסר ולאהוב. מתפעלת מהאומץ שלך ועוטפת אותך בכל הטוב שאפשר ליאת

תודה על התגובה ..שלך , תודה שאת תמיד עווטפת אותי במילים חמות , למרות הקושי העצום אפילו בקריאה , תודה שאת לא משתיקה אותי .. הייתי אצל הפסיכאטר הבוקר , אדם מקסים שמלווה אותי ב3 חודשים האחרונים , שהם הכי קשים, עברתי אלייו , לפחות בתקופה הזו ..לטיפול של פעמיים בשבוע , הוא עושה גם פסיכותרפיה .. ולכן אני נחה קצת מהקשר העמוס רגשי שנוצר לי מול הפסיכולוג הוא נמצא בנוכחות שלו איתי ..ברוב היום בסמס ובטלפון כשצריך , הזמינות שלו אליי מאוד גבוהה, ולכן הוא ומצליח להחזיק אותי יותר מהפסיכולוג ..עם הראש מעל המים, הוא טיפל בנפגעות לכן קל לו יותר עם הקושי.. כרגע מרגישה רגועה יותר , החיבוק שלו היום בפגישה , הצליח למלא אותי .. האם גבולות בטיפול של פסיכולוג ופסיכאטר הם שונים ?.... הפסיכאטר נותן לי יד , מחבק , בזמן ניתוק ..או בכאב עצום .. האם זה משהו לא אתי ?... כי תאמת , הוא ממש מצליח לחבר אותי למציאות מחדש בזכות האהבה הטיפולית הענקית שלו ..גם פיסית .. מי היה מאמין שאני אתן לאדם זר בכלל להתקרב אליי , והנה ..הוא מצליח , הוא פסיכאטר ילדים ..אדם עדין , מכיל , קשוב , אכפתי .. שאני לא מאמינה שאני נמצאת במקום כזה ,.. תודה ליאת .. מכל הלב .. סופש מקסים ורגוע .. חיבוק אוהב, שרית

שרית מותק אני מבינה על מה אור מדברת, איך בחורה שעברה גם אונס וגם גילוי עריות כותבת בכזו שירה הכתיבה שלך לא אוטנטית מצטערת לא מרגיש לי אמיתי שאת כותבת על עצמך ועל הילדה שבך ועל אבא שלך ועל האנס בצורה כל כך מחורזת, אני בהחלט יכולה להבין את כוונתה של אור. משהו בך נחווה כלא אמית שרית צר לי. אלו שחוו אונס או גילוי עריות לא מסוגלות לכתוב זאת כך בחרוזים ובכזו שבלוניות או בכלל לא מסוגלות לדבר על זה בשום צורה הן הופכות לסגורות ושותקות לצערנו. את מתארת את מה שאבא שלך עשה לך בחרוזים.....נו באמת שרית מה חושבת שאנו מפגרות? אז נכון מחקרים מוכיחים שנשים שנחשפו לגילוי עריות בילדותן יהי בבגרותן גם קורבנות אונס בין זה לתיאור כל כך מלוקק ציורי ולא אמיתי, תחשבי על זה אולי תגלי את האמת......? פעם ראית איך כותבת שורדת גילוי עריות?מישהי מבולבלת וטעונה בכאב? אני ראיתי- הן כותבות מאסה של מילים כאילו לא לקחו אוויר לפני שכתבו מעיד על הכאב והקטסטרופה שבתוכן, מעברים מנושא לנושא כאוס של רעיונות, מילים ותחושות ולא שירה מודרנית כמו שרואים אצלך מהפניה הראשונה שלך. אפרת

שרית, כמו תמיד, גם הפעם, הדברים שלך מצליחים לגעת עמוק ולהרעיד. מאחלת לך, עוד הרבה צחוקים אמיתיים מתגלגלים ושתצמח לה מהר, שכבה חדשה של עור. עור בריא ומגן שינסה לכסות אפילו קצת, את הפצע. ולאור - שרית מקפידה לכתוב תמיד באותו הכינוי. אפשר לא להיכנס להודעות שלה, אם הן עושות רע ולנסות לנוח על עצים אחרים. סופשבוע נעים יעלה

תודה רבה על המילים הנוגעות שלך , על הרצון להקל , ולחמם את הלב .. הצלחת לעלות חיוך בפניי . מעריכה המון ..את האכפתיות ..אליי תודה על האומץ לקרואו אותי להתבונן לאמת שלי בעיניים , תודה רבה חברה , מאחלת לך גם המון המון טוב , סופש רגוע חיבוק ממני , שרית

"האוויר סביבך היה עז, מתוח... בגלל ששמעתי אני זוכרת, ובגלל שאני זוכרת טרור, אבא, אני זוכרת אותך. אבא מה אתה זוכר ? מה שאני זוכרת הוא שמעולם לא דברנו. לא השמעתי אפילו אנחה. אני, שותפתך השותקת לפשעים שאין להם מחילה. בעלת בריתך הסודית לחטאים שאין לבטאם. אהבת אותי ? שנאת אותי? או שפשוט חשבת שאני שלך ? גופי – רכושך ? מה אמר לך העור שלי ? האם הוא רעד כמו הוילונות או שנשאר קפוא, הלום לכדי שתיקה ? אתה ליבתה של שמש אדומה. אני עומדת עטופה בסדין של זכוכית בוערת, עד שהשמש מרסקת אותו. חלקיו נופלים. ריסקת אותי. זה קרה בלילה. סודות קורים בלילה. חיכיתי לך בלילה. זה היה רק בבוקר, כל בוקר שניקינו את העדויות, אבא, כל הדם הזה. כל בוקר אתה ואני היינו חמורים ונקיים ועדיין שותקים. אני שואלת אותך אבא מה אתה זוכר ? אם לא תאמר כלום, אני אומר לך. אם לא תאמר כלום, אני אזכיר לך שאתה, אבא, פגעת במישהו שהיה חלש, מופחת, קטן: ילדת הלילה שלך." (סו ויליאם סילברמן מתוך "Because I Remembr Terror Father I remember You ".)

דמה זועק אלינו מהאדמה בכתבה "המת על החי" (רן בנימיני, "העין השביעית" 55, מרץ 2005) מועלה דיון ראוי בנושא הטיפול התקשורתי בהאשמות המועלות על?ידי אדם שאינו בין החיים (באמצעות מכתב, למשל). הדיון מנוהל תוך הצגת המקרה של א', שהתאבדה ולאחר מותה התגלתה מסכת ההתעללויות המיניות שעברה בחייה, כולל גילוי עריות, באמצעות פרסום מכתב שכתבה כדי שיוקרא בכנסת. לאורך הכתבה כולה מרחף סימן שאלה גדול לגבי נכונות הגרסה של א' ז"ל, ואליו ברצוננו להתייחס ואותו אנו מחויבות ומעוניינות להסיר. בניגוד לרושם שנוצר בכתבה, כאילו לאיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית היתה היכרות שטחית ורשמית עם א' ולא ידע עליה דבר פרט לגרסתה המובאת במכתב שהשאירה, חשוב לנו להבהיר כי מרכזי הסיוע היו בקשר רציף ואישי עם א' במשך שנים, שבמהלכן הפך לאישי וקרוב מאוד. כל מידע הנמסר על?ידי מי שפונה למרכזי הסיוע נשאר חסוי וחייב להישאר כך, ועל כן אין באפשרות מרכזי הסיוע למסור מידע נוסף שברשותם. המכתב שא' כתבה פורסם מכיוון שנכתב מלכתחילה על מנת להיקרא בכנסת, אך בהחלט – המידע לגבי הייסורים שעברה א' ידוע לנו מיד ראשונה ובוודאות, ובהסתמך על הרבה מעבר למכתב שפורסם בתקשורת. סימן השאלה שהועלה בכתבה איננו מתייחס למקרה הספציפי של א' בלבד, אלא יש בו כדי להאפיל על כל קורבנות האלימות המינית ולהחזירנו שנים לאחור ברמת המודעות והמוכנות הציבורית לשמוע ולהתמודד עם כאבן. יש להדגיש כי לפונות למרכזי הסיוע אין כל אינטרס סמוי בפנייתן אלא צורך קיומי בתמיכה וסעד רגשיים. הן פונות אלינו על אף ולמרות הקושי הרגשי העצום הכרוך בכך, ורגשות הבושה והאשם שמוזנים על?ידי מנגנוני האשמת הקורבן, שלצערנו עדיין קיימים ושרירים בחברה הישראלית. ולהתייחסותו של ד"ר זאב ברגמן שהועלתה בכתבה: מכתבה של א' מוען לוועדה לקידום מעמד האשה בכנסת, הוא נוסח ונכתב בהתאם לכך ימים מראש ובכובד הראש הראוי. זהו אינו מכתב התאבדות שנכתב בסערת רגשות ובדקות האחרונות לחיים, וידוע היה למנוחה שייקרא בפני קהל גדול ומכובד. ומכאן שראוי להתייחס אליו כאל בעל תוקף רב ולא רק כ"אמת הפנימית והסובייקטיבית שלה". בנימיני העלה את הסוגיה של מתיחת ביקורת על המת שלו/לה אין אפשרות תגובה, אולם הוא עצמו חוטא בכך בכתבתו. לגופים המואשמים (המשפחה, הקיבוץ) ישנה יכולת תגובה אך הם בוחרים שלא להשתמש בה, ואילו דמה של א' זועק אלינו מן האדמה ואנו מחויבות להשמיע את קולה.