כבה ונכבה :-)

אורנה יקרה, לא הצלחתי לתת ליום רביעי לחלוף כך, בלי לומר לך שלום.. היום אין לי מה לכתוב (באמת שניסיתי לחשוב על משהו) הימים מבולבלים ושינויי מצב הרוח קצת כמו מזג האויר.. יום שמש, יום רוח, יום גשם.. סוער לי.. מנסה להחזיק חזק ברפסודה הקטנה הזאת ולחכות להתייצבות.. איפה הימים המונוטוניים שלי שעשו לי פעם כל כך רע? קצת רע לי גם עכשיו, אבל אחרת.. אני פשוט כבויה. "גם סוער וגם כבויה?".. קצת מוזר, אבל כן.. גם סוער וגם כבויה. (אני מרגישה שבכל זאת זה הולך להיות יותר מסתם שלום..שאמשיך לפטפט קצת?..) המטפלת לא יודעת, אני חושבת, כמה רע.. לא הצלחתי למצוא את הזמן המתאים לספר לה. אז רק בדיבור האסמסי שלנו היא יודעת..דיבור מברקי ומוגבל בתוים. אבל בכל זאת היא מרגישה איתי איכשהו, קרובה. פתאום התחילה להשיב לאסמסים הקבועים ממני (זה חדש).. אז אולי היא בכל זאת מרגישה שאני זקוקה לה יותר.. אורנה-אורנה.. לא הצלחתי לפרט ולספר על הטוב, ועכשיו אני לא מצליחה לפרט ולספר על הרע.. על מה בעצם אני כן מצליחה ממש לספר? לא יודעת ללכת בלי לתקוע לעצמי מקלות בגלגלים או לצחוק לעצמי על הרגליים.. למה הצעדים שלי תמיד כל כך קטנים ומהוססים.. לדחוף את עצמי בכוח ולדרבן את עצמי או לתת לעצמי לשקוע לאן שאשקע? כבר שאלתי את השאלה הזאת לפני כמה חודשים.. אוף.. אני מרגישה את עצמי מיואשת וחסרת סיכוי ומוותרת וכבויה. בעיקר מאוד מאוד כבויה.. רוב הזמן אני סתם מונחת. בלי לעשות שום דבר. הדברים הכי קטנים פוגעים בי, ממש בלי סיבה נראית לעין.. אני נאבקת בעצמי לקום מהמיטה, להישאר בעבודה בלי לברוח הבייתה, להצטרף לחברת האנשים בסביבתי.. מעייף. נכנסת הבייתה, סוגרת מאחוריי את הדלת, התיק נשמט מהכתף וגם אני. ממש בכניסה אני מתיישבת-נופלת קצת לנוח, לפעמים לשכב באזורים המוצלים של החדר.. אני מסתכלת על עצמי מהצד וחושבת שאם הייתי אמא שלי הייתי קצת דואגת לי.. אני חושבת שאני ממש צריכה, אבל לא בטוחה שזה באמת. לא כל כך יודעת איך מבקשים יותר.. כרגע אני לוקחת את מה שהיא נותנת, ואם היא לא רואה או מבינה לבד, אז לא. אני לא יודעת להביא את עצמי.. זה לא מרגיש לי אמין.. טוב.. בסך הכל רציתי להגיד שלום (אורנה, תראי מה עשית? :-) אני מרגישה שהיא כאן בשבילי, גם אם היא לא יודעת מזה אולי (אולי), וגם אם אני לא יודעת לספר לה למה טוב שהיא כאן.. לכן הרגשתי שאין לי מה לספר לך היום. אני מרגישה שאילולא אנשים טובים שפגשתי, גם כאן בפורום, אגב (תודה! באמת..), הייתי הרבה יותר קרובה עכשיו לדכאון מהסוג האמיתי ממה שאני עכשיו.. (מזל שאתן כאן..).. זהו, אני אפנה לכלום שעשיתי קודם, ברשותך :-) שיהיה לך לילה ארוך, אורנה יקרה.. עם שינה טובה-טובה, נתראה בשבוע הבא, לילך נ.ב.- ניסיתי להחליף את ל. למשהו אחר, כדי לא לבלבל עם ל. החדשה, אבל נוח ומוכר לי מדיי להיות ל., כמו שאני רגילה, וקשה לי להיות משהו אחר כרגע.. (זקוקה עדיין לשם הקצרצר, סליחה..)

לילך לילך, יש לך דרך רגישה ומורכבת לחפש את עצמך עם ולמול אנשים, ולכן רק טבעי ונכון שכך יהיה גם איתה. אם לא היה כך הייתי חושבת שמשהו לא בסדר בטיפול. ונכון שאינני אימא שלך, אבל אם היא הייתה מודאגת לראות אותך קורסת בכניסה למרחב הפרטי, אז גם אני... שואלת אותך מדוע אינך יכולה לומר לה זאת כך שתרגיש. לתת לה באמת לגעת במה שכואב. בחמימות אין קץ, אורנה

אורנה טובה, המילים שלך רכות ונעימות.. נוחתות בי בעדינות כמו flaky snow "דרך רגישה ומורכבת לחפש את עצמך עם ולמול אנשים".. לא בטוחה שאני יודעת למה את מתכוונת, אבל את גורמת לי להרגיש כאילו את כבר מכירה אותי, וזה מוגן ונעים.. כן, אני מרגישה קצת מוגנת ככה, בין המילים שלך.. חבל שכל דבר לוקח לי כל כך הרבה זמן... כמה זמן עוד אתחבט בתוכי מה לומר ולא אצליח.. קשה כל כך לדבר ביחד. לחשוב ביחד. לשתף. שנה וקצת שאני כותבת לה אסמסים קצרים; רשמים של אחרי פגישה. זה לא עולה בי בנוכחותה ובכל זאת רוצה שתדע.. היא אף פעם לא ענתה, ופתאום היא משמחת אותי במילים כתובות משלה. כמו שלוחות שלה ממרחק שקצת שומרות עליי..מלוות אותי גם בעולם החיצוני. היא העלתה שוב את נושא הפרידה (לא כי נפרדים עוד מעט).. זה נושא שהתחיל להעסיק אותי מחדש גם לפני שהעלתה את הנושא הזה, אבל אחרי שזה עלה בפגישה אני פתאום מרגישה את עצמי נאחזת בה חזק יותר. זה עדיין זר לי וקשה והעיניים שלי קצת מפוחדות/מופתעות/מבועתות לראות את הציפורניים with which i cling to her ... מעניין.. לא ראיתי קודם את הקשר לפרידה.. פתאום יש בי שטף של מילים שכלוא מאחורי השיניים, רק מחכה ומקווה שאתן לו לצאת. הלוואי שאצליח... (הלוואי שתעזור לי) ואורנה, אמא שלי דואגת כמעט מכל דבר :-) .. אל תדאגי, אני אהיה בסדר. :-) קצת נשפך לי כאן יותר ממה שחשבתי לכתוב.. (תודה שאת מקשיבה) ליל מנוחה, לילך