הייתי מוכנה, הייתי רוצה מאד אפילו

הייתי מוכנה, הייתי רוצה מאד אפילו להיות הרובוט שמעלה הודעות לפורום. מבלי לרשום כאן לאף אחד. מבלי להגיב רגשית. מבלי שידעו מי אני (לא הקהל, לא המנהלים). רק רובוט ששומר שלא תתפספסנה הודעות ושיעלו תוך פרק זמן סביר. שתהיה הרגשה של נוחות וזרימה ואפשר יהיה לנוח מהעצירות הזאת שמעוררת בי רגשות תוקפניים רבים והם, כדרכם, מופנים כלפי עצמי פנימה. רוך אי אפשר בשום פנים לחוש ככה... קצת רובוט בעייתי הרובוט הזה, הוא לא יידע להחליט מה מותר ומה לא, אפילו אם יסבירו לו, יתנו הוראות. הוא לא יידע. הסינון הזה זו חסימה שכואבת לי במיוחד במיוחד. מה לעשות. :-( לקחתי את הרעיון-משאלה הזו לטיפול, כמובן. זה הרי לא הפורום עצמו. זה ממש העולם הפנימי שלי. הפורום, הוא פורום ורק פורום. קל לי לשכוח... אדם לבד עם מחשבותיו מול מחשב. לבד. ניסינו למצוא איפה זה נוכח מול הקשר הטיפולי ממש כאן ועכשיו. אנחנו כבר יודעים למה זה צמח כך, ושוב נוגעים. לא יודעת מה נהיה. אולי זה הזמן לתפוס מרחק מכאן. רע לי פה מאד מאד, נפגעת בצורה קשה מידי, כנראה התחלתי לעשות יותר מידי שטויות, מאסתי בהודעותיי שלי מאד, ולא תמיד הולך לנתק, להיפרד. את הבעיה הזו אנחנו גם מכירים כבר. נראה :-( מפחיד לשלוח הודעה כזו. פורום, כמו בעולם, ממש לא אינטימי, ולא, לא שמור, כי ככה זה, אז מקבלים נבוט בראש :-(

רציתי לנצל את העץ הזה בשנית. מה כפת לי, לאפ'חד לא באמת בא לגשת להודעות ארוכות מסורבלות. ה-ס-ח-ה. שוב זה קורה לי, והלוואי והיו לכך עדים. שלשום כתבתי תגובה לאחת ההודעות שעדיין נמצאות כאן בתחתית העמוד הנוכחי, לפחות זה שאנכי, כצופה, רואה כעת. הפנייה שנרשמה דיברה על לבי, ועניינה דומה לנושא שכעת מדברת עליו, דומה לפחות לפי הקישורים הפנימיים שלי... אמנם זה רק פורום, ומה ש"התרחש" כבר עבר חלף לא מכבר, ואמנם זה לבי הקפוא והיבש, אבל באמת, באמת שהתכוונתי לרשום בתגובתי תכנים חשובים וטובים שלמדתי בטיפול (כך חשבתי כשכתבתי אותה...). ההודעה שניסיתי לשלוח עדיין נמצאת אי שם במרחבי מסד הנתונים של דוקטורס, בלי חוט מקשר לכאן. מהר מאד התפתחה בתוכי סערה מכאיבה, ואולי פרשנויות מרחיקות לכת. אם תועלה ההצעה כפי שכבר הועלתה - איני מסוגלת לפתור את הבעיה בניסיון בקשה / שאלה או פנייה למקורות. זה אחד הקשיים העיקריים שלי לפי שעה... זו אינה הפעם הראשונה, או השנייה, שכך קורה לי כאן. די משוכנעת שלא רק לי. איני יודעת איך אחרים מגיבים לאורך זמן. ובעצם אולי כל זה כבר חסר חשיבות כלל. בתכל'ס, במקרה שלי, לקחתי את ההודעה ההיא ואת הסיפור שמאחוריה בעודו חם לחדר הבטוח וחסל. מקווה שהרגשות שלי ישככו להן בהדרגה, ארפא ואתאושש קמעה. תוצאות טיפוליות צריכות להיות פעם... הזדקקות, תלות, נפרדות ושליטה ארורות. קנאה ארורה. ספרים שלמים אפשר לכתוב. כבר לא יכולה לשמוע את המילים האלה. עכשיו, בעולם האמיתי, מאד נזקקת ומאד תלויה ברמה בלתי נסבלת. רק בשנים הספורות האחרונות למדתי, בין השאר, להרגיש כעס, להתאכזב, לקרוא לזה כך במילים. יש עוד כל-כך הרבה דברים שהייתי אמורה לרתוח עליהם ואפילו איני מבינה שכך צריך היה להיות. מותר להתלהב שיש שם כעס מזוהה? אולי בחדרי חדרים מותר, אבל פה... עזבו, אני עושה את עצמי כאילו אני יכולה לעמוד בזה... האמת היא שאני חלשה עד אימה. סורי על המצברוח וההפגזות, יום האין-משפחה לי היום ועוד כואב לי מהניתוח ועוד כל מיני שאני לא יודעת מהם בכלל. הלוואי ואפשר היה לנוח, וסתם, לדבר שטוח, הלוואי והיה אפשר להניח ראש על מישהו ולהצליח לבכות פעם אחת בחיים, הלוואי שאי פעם היה מישהו שמוכן וירצה לכסות אותי כמו שמכסים ילד לפני השינה, עם חיבוק מאמץ ונשיקה על המצח (איכס מי ייגע בי, וגם לא אתן אחרי שכל-כך הרבה שנים לא היה שם אפחד), והלוואי ויכולתי לא להרגיש שאני חייבת להתנצל (מאמינה שבצדק) על כך שאני מטריחה שוב מישהו שלא חייב לי מאום להעלות עוד הודעה שלי, או בלית ברירה לקרוא אותה עם כל הכובד המוגזם הזה, או להיות עד, או להקשיב לה מבלי להפיל גם את עצמו עליי, או ש (לא חשוב כבר). ובשורה התחתונה, כבר די יודעת למה כל אלה, כלומר, באופן חלקי יש להניח, מכירה אותם עם כל הקושי להודות במה שזה באמת, ואולי ממש לא, אבל נו טוב, יותר מידי לכאן. את השאר שומרת לי. אז... מה זה משנה איזה קטע זה לדבר ככה לעצמך במצב מעוות... פתטי... ממש ליצן רפואי שהפסיק להבין את עצמו. טוב, טוב, יאללה, נחיתה (?), יש לי בכל זאת כמה דברים מציאותיים לעשות... היו שלום.

שלום מה זה משנה, אני מרגישה היטב את כאבך, שעבר תהליך משל עצמו בתוך המרחב של הודעותייך - מכעס לאכזבה לייאוש לאשמה לספק עצמי... תהליך מכאיב ושורט, וגם אם הוא מוכר לך ממקומות נוספים, בכל זאת צר לי שאת מרגישה כך אצלנו. אני מתחברת מאוד לתקווה שיכסו אותך כמו שמכסים ילדה לפני השינה, עם חיבוק מאמץ ונשיקה על המצח (בלי האיכס, בבקשה, קצת רחמים וחיבה לילדה הזו שהיא את...). אני יודעת שמכאיב לחשוב שלפעמים עלינו לכסות את עצמנו, ומכאיב גם לחשוב שנרשה למישהו לכסות אותנו, ונאמין, ונקווה שלא ניפול מהמיטה... יגון כאן ושם... מכאן, ננסה להקפיד עוד על העלאת הודעות אחרי המשמרת (אעביר את המסר), אורנה