המקלדת, הו מקלדת יקרה שלי.

ברחתי עכשיו מהפגישה. זה לא היה כל כך באמצע זה כבר היה לקראת הסוף, נתקפתי סערת רגשות, שאפילו לעצמי לא יודעת כל כך להסביר, והדמעות כבר התפרצו להן וקמתי ונמלטתי. ואני כל כך בעצם רוצה שיהיה לה אכפת ועושה הכל כדי להמאיס. נשארתי בעצם לבד. כל מה שנותר הוא לדבר עם המקלדת. כמה עלוב

מזדהה עם מה שאתה עובר...

שלום מעלה, קודם כל, אנחנו לא סתם מקלדת... :-) שום דבר לא עלוב. קשה לך מאד, והיום פעלת את זה במקום לדבר את זה. אני בטוחה שהיא רואה ויודעת, ושאכפת לה. תמיד אפשר לנסות שוב. צר לי שלא הייתי כאן, בשבילך, מוקדם יותר. את לא לבד. ליאת (ומה מצב השקדיות?)

כן אתם לא מקלדת, אבל זו ההרגשה. אני לא לבד בחיים. אני אם ורעיה. אבל שם הכל התקלקל והסתכסך. ואני לבד עם הבלבול. וכבר שבועות מתנהגת את המילים שלא נאמרות. ומחשבות הפגיעה בעצמי הופכות לחברותי הטובות ביותר. השקדיות בגובה של 300 -400 מטר מעל פני הים ראיתי שקדיות פורחות. אני גרה נמוך יותר ואחפש היום לראות האם פרחו.

לא ראיתי שקדיות, לא פורחות ולא שאינן פורחות, אצלנו פה בשיפולי ההר הנמוכים, אבל מבטיחה לעקוב ולדווח. פשוט לא יצאתי מהבית. אולי מחר. הלבד לא נרפא. השארתי לה הודעה. היא חזרה בסמס. אבל יש כל כך הרבה תיקון לעשות, שאני כבר מתעייפת. סהכ כולנו מחפשים את הפשטות, לא? בגד ללבוש, לחם לאכול ומים לשתות, והכל כל כך מסתבך, אולי בגלל החמאה שעל הלחם, הקישוט לבגד, והמים שיהיו מזוקקים. אני רוצה פשוט. אבל מסבכת. אני רוצה ביחד אבל עושה לבד. רוצה פחות ודורשת יותר. אני רוצה להחזיר אותי לעצמי ולא יודעת איך.