מה לעשות?

אני שם שנתיים. בא לי לפתוח את הפה ולהקיא את הכל. אני מאופקת מדי (אבל ממש מדי), וזה חונק אותי. אני רוצה שהיא תמצא דרך לפרוץ אלי פנימה ולעזור לי להקיא. אבל היא הפסיקה לנסות. היא פוחדת מהתגובות שלי. היא פוחדת ואני נחנקת והכל תקוע שם באמצע, רק המונה של החיים שלי דופק והמונה שלה. בא לי לברוח משם, אבל משהו תופס אותי חזק, כאילו שהיא המשיח שחיכינו לו. אבל המשיח הזה שותק כשאני שותקת, ומדבר כשאני מדברת.!!! האם לברוח? לשאר? להעיז? לטלטל אותה? לצעוק? לנסות אחרים? מה ? מה? מה ניתן לעשות שהחיים ימשיכו לדופוק אבל עם קצת חיוך!

שלום ס.ט., מילים כדורבנות כתבת, עזות ושובבות. אני חשה רצון להציע להישאר, להעז, לטלטל, לשאוג - לפחות לנסות לפני שאת הולכת, אבל אני רואה את הדברים ממרחק ואינני נוכחת שם. אולי תוכלי להדפיס את מה שכתבת ולתת לה לקרוא בפגישה? את מוזמנת לספר עוד, אורנה