על הקו?ר טיפס לו...

אורנה אורנה, בא לי גם פעמיים היום.. בא לי קירבה.. הנחתי ראש על המקלדת .. יוצא ממנה קצת חום.. כל השבוע שנאתי את המטפלת.. שינאה זו ממש ממש לא מילה באוצר המילים שלי.. בהתחלה שנאתי אותה על שהייתה רחוקה בחלום, אחר כך על שהייתה רחוקה בסרטן, ואז עברתי לשנוא אותה על כמעט כל דבר שקרה לי ולא קרה לי, דברים שאין לה שום קשר אליהם. שנאתי אותה על שהייתי צריכה לחשוב עליהם בגללה. בהתחלה נבהלתי מהמילה שינאה, ובראש הסברתי לה שלא באמת וסייגתי ודאגתי שהמילה שינאה תרחיק אותה, אבל באיזשהו שלב עברתי לירות "אני שונאת" ממש ללא הבחנה.. כבר לא ידעתי אם זו שינאה או אהבה.. שנאתי אותה על שצריך לדבר, על שצריך לבוא, על שהיא שואלת אותי מה שלומי, על שאני לא מכירה אותה, על שלא בא לי לספר כלום, על שלא בא לי לעשות כלום.. ושוב חלום מוזר, שעה לפני שעת הפגישה שלנו.. עכביש גדול ושחור שמתרוצץ בכל החדר, מתחת לשכבת הצבע בקיר, כלוא בין הצבע לקיר. חיכיתי שיצא מצינור שהיה תקוע בקיר, אך הוא יצא ממקום אחר שלא ראיתי, כבר היה בדרכו החוצה מהחדר ובלי כוונה החזרתי אותו לקיר. דווקא כשויתרתי והתיישבתי לנוח, קפץ ונחת לי על העורף.. החזרתי אותה היום לדבר על תקופת בית החולים.. היה לי קשה; כבר עבר המון זמן והרגשתי שלא בא לה לדבר על זה יותר.. (אבל זה בטח שלי). היא נדהמה, אני חושבת, מכמה זה עוד חי וכואב.. גם העלבון וגם החרדה לגורל אמא.. היא ענתה למשהו לא ברור ששאלתי ובתוך התשובה האריכה על כמה זו הייתה תקופה מטלטלת בשבילי וקשה.. הצטמקתי והצטמקתי.. היא ראתה שמשהו קורה והשתתקה. אני התנשמתי בכבדות, לא יכולתי לשאת את זה.. לא היו לי מילים. החזקתי בכוח את הבכי בפנים, לקחתי אויר והצלחתי להגיד בכאב שפשוט כל כך חיכיתי לשמוע את זה-שהיא יודעת שזו הייתה חוייה מטלטלת בשבילי. שלא הבנתי איך היא לא רואה את זה קודם.. ההקלה והכאב התערבבו לי. ואז הבכי כבר פרץ וגם אני- החוצה..התנצלתי וברחתי הבייתה. ישבתי בחוץ, בגשם, נתתי לגוף שלי להתקרר קצת. דמעות חמות מצד אחד של המשקפיים וקרות מרססות מהצד השני. בכינו יחד היום, אני והגשם :-) (סליחה שאני פלצנית קצת היום).. אני חושבת שהפתעתי אותה. שזה היה לה מובן מאליו שאני יודעת שהיא ערה לקשה שלי.. זה היה אמור להיות מובן מאליו, באמת.. אבל זה לא היה. כואבת את עצמי קצת היום.. הרמתי ראש מהמקלדת לרגע ופיסת שמיים כחולה מציצה מתחת לשכבות העננים הכבדות.. הימים כבר מתארכים, אורנה, שמת לב? לא שאלתי כלום.. רק להחזיק בך קצת, אם זה בסדר.. לילך.

וואו לילך, בא לי לטלטל אותך קצת. הטיפול הזה הוא שלך. שלך. שלך. לא שלה. מה זה "לא בא לה לדבר על זה". לך בא. את מחליטה. התכנים שלך. העכביש שלך באמת מחכה שתוותרי. שתנוחי . הוא פשוט רוצה לשבת שם, ולא על העורף אלא על הכתף, איתך ביחד, חלק ממך. אני מאחלת לך פתיתים לבנים על ראש הכרמל, כפי שהבטיחו. הגננית

גננית יקרה, אני מנחשת שזכית ביום חופשי היום :-) קררר בחוץ.. הרגשתי שלא בא לי, כי ככה מרגישים אחרי חמש נסיונות שלי שכשלו, להעלות נושא שלא מרפה ממני, ושהיא לא מספיק ערה לו. אבל בכל זאת העליתי אותו שוב.. (לא צריך לטלטל אותי :-) אצלי, אגב, אני לא חושבת שהטיפול עוסק בתכנים מסויימים, אלא באומץ להעלות אותם. "הטיפול הזה הוא שלך" את כותבת, ואני מחייכת- זה בדיוק הטיפול שלי, גננית (בטעות כתבתי את שמך :-) .. להעיז ולא לבטל אותי.. ברשותך, אני אשמח מאוד אם לא ישבו לי עכבישים על הכתף.. (תוכי דווקא לא אכפת לי, בתנאי שזו לא עסקת חבילה עם רטייה על העין).. סתם, לא יודעת אם אני העכביש שכלוא בין הצבע לקיר, או אולי אני זו שרוצה להרוג אותו, או זו שמחכה יותר מדיי זמן במקום הלא נכון, שיצא, או זו שמחזירה אותו לקיר בלי כוונה, או זו שנבהלת וחוששת שיעקוץ אותה בעורף, או זו שמרגישה שהיא לא איום לעכביש והוא לא יעקוץ.. ימים יגידו מה אני יותר.. דרישת שלום ממני, (לא הייתי בונה על שלג) לילך

לילך לילך, קראתי, וחייכתי לעצמי חיוך של מוכרות, ונעצבתי אל ליבי, ושוב חייכתי בהערכה ובחיבה. כמה טוב שלא וויתרתן עלייך, על כל חלקייך. החזיקי בי ככל שתירצי. יש שיאמרו שאני משענת קנה רצוץ בימים אלה, אבל זה לא צריך להפריע לך לנסות... בחמימות אין קץ, אורנה

אוי.. איזו תגובה מחממת לב, אורנה! כל כך אישית וקרובה (איך זכיתי בכזו?) תודה ממש.. "הערכה וחיבה.."? ( אני חושבת שעכשיו אני יכולה למות בשקט :-) לא יודעת איך זכיתי בכאלה מילים.. בשבילי את לגמרי משענת (על אף המרחק והוירטואליות) ("משענת קנה רצוץ"... מילים מכאיבות קצת..) תודה! כתמיד.. ומקווה שהעומס יפחת בקרוב, ותחושי פחות רצוצה תחזיקי אצבעות לקצת שלג :-) לילך