משהו הזוי שקראתי אולי מישהו יבין..

ווית פעם אובדן של מישהו יקר? בהתחלה מלווה אותך בלבול מהול בכאב, אבל אתה לא ממש מבין את משמעות הדברים שאתה חווה. ברור לך שקרה משהו, אבל אתה עדיין לא מפנים את מהות החוסר בחייך. עד שפתאום אתה קולט הכל בבת אחת. חלק שני בסיפור בהמשכים פורסם: 27.01.08, 10:23 בפרק הקודם: בליל חורף מקפיא ניגש גבר כבן 30 ומשהו למשטרה, הציג את עצמו כדורון אפרטוב וביקש לדווח על נעדרת. התברר שהנעדרת היא האישיות שלו. פקד שמואלוב ורפ"ק מרקוס מצאו את עצמם מתמודדים עם חקירה מוזרה. רפ"ק מרקוס ופקד שמואלוב פסעו לתוך יחידת הדיור והתישבו על ספת העור המרופטת שניצבה בסלון. דורון אפרטוב התיישב בכורסה מולם, ורפ"ק מרקוס מיהר לסקור בזריזות את הדירה: קירות ערומים מתמונות, ערימת דיסקים על שידה ישנה, ספלי קפה ריקים למחצה על השולחן, ספרי שירה על מדף, חתול מנומנם בסלסלת קש ותנור חשמלי שלהט בפינת הסלון הקטן. "אז אני מבין שאתה חושב שהאישיות שלך נעדרת". רפ"ק מרקוס ניגש ישר לעניין. "כן, אני חושש שכן", ענה דורון בקול שקט. "אני מבין", הנהן רפ"ק מרקוס. "ומה גורם לך לחשוב שהיא איננה?" דורון אפרטוב הביט ברפ"ק מרקוס, אחר כך בפקד שמואלוב, ולאחר מספר שניות השיב: "חווית פעם אובדן של אדם יקר, רב פקד? אדם אהוב?" "אנחנו מקשיבים, דורון". התחמק רפ"ק מרקוס מתשובה. "בהתחלה מלווה אותך בלבול מהול בכאב, אבל אתה לא ממש מבין את משמעות הדברים שאתה חווה. ברור לך שקרה משהו, אבל אתה עדיין לא מפנים את מהות החוסר בחייך. אתה מבין את מה שאני אומר?" "אני מבין. תמשיך". "הבנת החוסר מגיעה בשלב מאוחר יותר, כשהעולם כבר חוזר להשתעשע בארגז החול של המציאות, וברגע כלשהו אתה רוצה לומר משהו למישהו, לשאול אותו, לגעת או סתם ליהנות מנוכחותו, ואז אתה קולט פתאום שהוא איננו. פתאום זה מכה בך – הוא איננו". רפ"ק מרקוס הביט בפקד שמואלוב ואז פנה אל דורון אפרתי: "אז פתאום שמת לב שהאישיות שלך איננה, אישיותך שאהבת? היכתה בך תובנת האובדן שלה?" "כן, ברגעים הלא צפויים האלה שבהם הייתי זקוק לה. כשנפלה לידי ההזדמנות להתאהב במישהי חדשה, להתרגש ממוזיקה או סתם לחייך לעצמי מול המראה באחד הבקרים כמו פעם, אבל לא הצלחתי. היא פשוט לא היתה שם. בסוף הבנתי שהיא איננה, שהיא... שהיא..." דורון השתתק לפתע ומבטו ננעץ באחד מספלי הקפה שהיו מונחים על השולחן. פקד שמואלוב תלה ברפ"ק מרקוס מבט שואל, כאילו עמד לומר דבר מה, אך האחרון היסה אותו במבט חודר. "הספל...", מלמל דורון. שני הבלשים הפנו את מבטם לעבר השולחן. בשנייה הראשונה חמק הדבר מעיניהם, אבל אז ראו שבתוך אחד הספלים, שהיה מלא למחצה בקפה שהתקרר זה מכבר, צף פרפר קטן ואפור, מנסה בפרפורים נואשים להתרומם מעל למלכודת הנוזל. דורון התרומם מהכורסה ובצעדים איטיים אך נחושים ניגש לחדר האמבטיה. לאחר מספר שניות שב כשהוא אוחז בידיו פיסת נייר טישו, נטל עט שהיה מונח על השולחן ובזהירות רבה דלה באמצעותו את הפרפר הרטוב מתוך הספל. אחר כך הניחו בעדינות על מצע הנייר הרך. כתם צהבהב החל מתפשט מתחת לפרפר האפור. "הנייר העדין סופג את הנוזל", אמר דורון מבלי להביט בשניים. "בעוד חצי שעה הוא כבר יעופף פה בסלון". שני הבלשים הביטו בו בהשתאות. "אממ... טוב, דורון, אנחנו נזדקק לרשימה מפורטת של כל החברים הקרובים שלך, כל החברות שלך לשעבר וקרובים מדרגה ראשונה", הפר רפ"ק מרקוס את השתיקה המביכה שהשתררה בסלון. "פקד שמואלוב ירשום את כל הפרטים שתמסור לו. אין לך בעיה עם זה, נכון?". "לא, זה בסדר", השיב דורון. "אין בעיה בכלל". "יפה. שמואלוב, אני יוצא לעשן סיגריה. תודיע לי כשאתה מסיים". אלוהים אדירים, לא שוב מודעה רפ"ק מרקוס עמד מחוץ ליחידת הדיור והביט על הדשא הרטוב שכיסה את החצר רחבת הידיים. הקור צרב בפניו. מתוך כיס המעיל הוציא קופסת סיגריות מקומטת ובאצבעות עצבניות שלף ממנה סיגריה והצית אותה. העשן שנמהל באוויר הקפוא שרף בריאותיו. הוא היטה את ראשו לאחור, נשף את העשן שנעלם בערפל החורפי ומלמל לעצמו: "אלוהים אדירים, לא שוב". בשובם מביתו של דורון אפרטוב החנה רפ"ק מרקוס את הניידת בחניון התחנה. השעה כבר היתה מאוחרת, ופרפרי לילה החלו להופיע במחול תזזיתי תחת תאורת החניון השומם. "שמואלוב, אתה זוכר ששאלת אותי כיצד ייתכן שאדם ידווח על היעדרותה של האישיות שלו?" "כן, אני זוכר. אמרת משהו לגבי זריעת בהלה בציבור". "כן, אמרתי", נאנח רפ"ק מרקוס. "יצא לך לראות פעם את אחד מסרטי הטבע האלה, שמואלוב, על אריות טורפים בסוואנה?" "כן, אבל איך זה קשור?" "ידעת שטורפים מחשבים אם כדאי להם להתאמץ בכדי לתפוס טרף מסוים? יש ממש נוסחה הכוללת את האנרגיה שיצטרכו להשקיע בכדי לתופסו והאנרגיה שירוויחו מטריפתו. הם אומדים בתת-המודע מרחק, מסה. זה מדהים". "לא, לא ידעתי את זה". גם בני אדם טורפים זה את זה לפעמים "כן, לפעמים עדיף לא לדעת". רפ"ק מרקוס שלף סיגריה והצית אותה. "גם בני אדם טורפים זה את זה לפעמים. תת-מודע אחד ניזון מתת-מודע שני". "אני מודה שאני לא מבין על מה אתה מדבר מרקוס", אמר פקד שמואלוב וגירד בעורפו. "אתה מבין, שמואלוב, אדם חסר תחושת ערך עצמי יזהה את הטרף שיגרום לו להרגיש שווה, גם אם עבורנו הוא יהיה רק עוד פרצוף בהמון. הטרף שלו אפילו לא יידע". "ואיך זה קשור לאדם שהאישיות שלו נעדרת?" "כשאישיות של אדם איננה, קיימות שתי אפשרויות: או שמישהו אחר רצח אותה, או שאותו אדם רצח אותה בעצמו ומנסה להסיר מעצמו חשד על ידי הגשת התלונה". "מה? אבל למה שמישהו ירצה לרצוח אישיות של אדם אחר?" "שמואלוב, ראית פעם סרט על ערפדים?" שאל רפ"ק מרקוס ולא המתין לתשובה. "שמת לב שהקורבנות של הערפדים הן כמעט תמיד נערות יפות ותמימות? למה אתה חושב שמציגים את קורבנות הערפדים בצורה כזאת?" "אנחנו בקטע של סרטים היום? בכל מקרה, אני מניח שכדי להדגיש את האכזריות של הערפדים, להראות שאין להם גבולות". "אני חושב שאתה טועה שמואלוב", אמר רפ"ק מרקוס וינק מהסיגריה מבלי להביט בשותפו. "לא את האכזריות רוצים להדגיש, אלא את חוסר האונים של הערפד. הוא רואה טרף תמים ולא מזיק ופשוט אינו מסוגל לחוס עליו. כמו טורף – הוא זקוק לו לשם הישרדות. אתה מבין שמואלוב?" "אז בעצם, מה שאתה אומר זה שיש אנשים שניזונים מאישיותם של אחרים פשוט כי אין להם ברירה? הם זקוקים לזה כדי לשרוד, כלומר כדי להרגיע את תת המודע שלהם?" "בדיוק כך שמואלוב. במיוחד במערכות יחסים. בזמן מלחמה, נאלמים החוקים". "ולמה שמישהו ירצח את האישיות שלו בעצמו? מה ההיגיון בזה?" "לפעמים אדם חש שהאישיות שלו גורמת לו סבל, גורמת לו להיות פגיע. הוא חושש להיות קורבן, להיות טרף. הוא חש שהמידות הטובות באישיותו הן נטל, ואיש אינו יכול להיות מאושר ללא המידות הטובות. אז הוא מעדיף להפטר ממנה, מאישיותו". "ומה קורה לאדם כזה?" "במקרה הטוב הוא הופך לכלום, זומבי. במקרה הרע הוא הופך לטורף בעצמו. ערפד של תת-מודע". "אני מבין עכשיו מדוע הבוסים לא רוצים שהציבור ידע. זה באמת עלול ליצור פאניקה". "כן, טוב בכל אופן, לקחת מדורון אפרטוב את הפרטים שביקשתי?" "חיובי. הכל רשום אצלי". "יפה. אני רוצה את השם של האקסית שלו, זאת האחרונה. מי היא? כמה זמן הם היו יחד?" "שנייה, זה רשום אצלי כאן איפשהו", אמר פקד שמואלוב וחיפש בין ניירותיו. "אה, הנה. קוראים לה ענבר שירשקוף, בת 28. הם היו יחד ארבע שנים. היא עזבה אותו". "ענבר שירשקוף? אממ... השם הזה נשמע לי מוכר. טוב, תשמע שמואלוב. מחר אתה עובר על כל השמות שדורון נתן לך במסוף שבתחנה. תראה אם השם של אחד מהם יצוץ בהקשר רלוונטי. אני אסע לפגוש את הענבר הזאת. היא נראית לי מקום טוב להתחיל בו". "אז ככה זה? את הבחור החדש תוקעים במשרד?" "כן, בדיוק כך. תמיד את הבחור החדש", השיב רפ"ק מרקוס ומחץ את בדל הסיגריה אל מאפרת הרכב. פקד שמואלוב ישב במשרד הקר והזין שמות של חשודים למסוף המשטרתי. כשהגיע אל שמה של ענבר שירשקוף הופיע לפתע על המסך רישום משטרתי מלפני ארבע שנים. עיניו של פקד שמואלוב נפערו בתמהון: לפני ארבע שנים התלוננה ענבר שירשקוף על אישיות נעדרת - האישיות שלה! הוא הרגיש צמרמורת מעיקה מתחילה עוטפת את גופו, כשלפתע צלצל הטלפון במשרד. זה היה רפ"ק מרקוס. "תירגע שמואלוב, זאת רק מטאפורה. ידעתי שהשם שלה מוכר לי. בכל אופן, זה לא משנה. אני אצלה עכשיו. היא הודתה בכל. אני מגיע לאסוף אותך. אנחנו צריכים לנסוע לדורון אפרטוב ולבשר לו". "לבשר לו מה?" "על האישיות שלו, שמואלוב. האישיות שלו מתה", השיב רפ"ק מרקוס וניתק.

שלום לך, נשמע סיפור מעניין, עם ניסיון ליצור הבנה מעמיקה על אישיות האדם. כסיפור זה נחמד, לא הייתי מייחס לתובנות שעולות ממנו יותר מדי ברצינות. דרור