אומר ולא יסף

אני כותבת כי יש בי דחף להתעלות על החיים בתרגומם ובהבעתם. העבודה העצומה שבפשוט לחיות לא די בה כדי לספק אותי. הכאב הגדול ביותר הוא זה שאני מנסה להחליש, המוות, הוא מגיע במלוא הדרו לא מאפשר קצת מקום לאוויר. אירחתי אותו אירוח מופתי נתתי לו להשתלט בכל פינה בביתי, לא די לו הוא רוצה יותר הוא רוצה לאכל בבשר לשדוף עצמותי, הוא שם, שוב מזכיר עד כמה הוא גדול וחזק. שוחחתי איתו שייסע לחופשה שעייפתי מלשרת כל גחמה והתרסה, הוא עיקש ובזוי, חסר התחשבות מכלה את ימי, רוצה במותי, לא מאפשר לעטות על פני חיוך אחד אמיתי. אז הלכתי איתו למקומות חשוכים, הוא הראה את ביתו השחור הוא הראה לי אותי, והחיים נעמדו כמולו, נלחמים בשבילי בחרבות של הומור, בסכינים מושחזות בקרני אור דקיקים, מלחמה שכזו, ואני ביניהם מחכה, דקה בחיים ואחריה ימים של מיתה. והוא בינתיים עוד פה אורב בפינה, ואנוכי, הוכחתי צדקתו לאחר נסיון כושל להצטרף לכוחותיו, הוא כועס, מאוכזב מבכה את חיי מתעקש במותי, והחיים בשלהם, לצידי.

אורלי אחותי היקרה איפה את לא רואים אותך לא שומעים אותך דווקא חיפשתי אותך במשמרת של אורנה. גרמת לי לבכות עם מה שכתבת כל כך כל כך עצוב וכל כך יפה את כותבת. מה קורה איתך גם את כמוני תקועה עם מבחני הסמסטר המגעילים. מהשיר נראה שקורה לך משהו.....רוצה לדבר? אני פה.......

אורלי שלום, נשמע לי שאת מתארת את המאבק הפנימי בתוכך בין החלק הרוצה להפסיק את הסבל, למות, לבין החלק שרוצה לחיות, לשמוח. כרגע את מרגישה שהחלק של המוות דומיננטי יותר, אבל החיים לא מוותרים. כל עוד תצליחי להרגיש שהחיים לא מוותרים, בעצם שאת לא מוותרת על החיים תוכלי להמשיך ולנסות למצוא את הדרך לחיות בשלום ובאיזון טוב יותר עם הנוכחות של המוות בתוכך. אולי בהמשך גם תוכלי לחייך יותר. אני לא בטוח שזו דרך ומאמץ שאת צריכה לעשות לבד. דרור