מה כבר

מצביעה ברגליים. לא יכולה אחרת. הטוב והרע מסתכסכים בי כל כך, והדבר הראשון שעולה זה לדחות, להעלם, לבטל. המחשבות על פגיעה בעצמי מקבלות תפניות לא טובות. אני סופרת כדורים. לא בטוח שאעשה בזה שימוש, כבר שנים שאני חושבת. רק מחשבות. רק מחשבות. 60 כדורים. קצת יותר. 35*150 פלוס 28*75. מי יודע חשבון? או פשוט להפסיק לטול את הכדורים ולהתמסר לחיבוק המשתק של הדכאון. הייתי יושבת אצלה הערב ומלהגת, או שותקת, ובטוח משתיקה אותה, אז ויתרתי. כמה בא לי לשקוע. להרוס הכל ולשקוע.

שלום לך, ההודעה שלך טורדת מנוחה. את מציגה שתי אלטרנטיבות רעות מאד, שיכולות לייאש גם את החזקים שבינינו. מאגר הכדורים שברשותך שם עליך אחריות גדולה מתמיד לשמור על עצמך. אם את מרגישה שזו אחריות כבדה מדי, עליך לחלוק אותה עם אדם נוסף. אם את מרגישה שהמטפלת שלך אינה כתובת ראוייה, פני בהקדם לאחד הגופים המגישים סיוע חירום דרך קווי טלפון, או פני לחדר מיון ובקשי עזרה. מקווה שיוקל לך בהקדם ליאת

לבדלבדלבדלבדלבדלבדלבדלבדלבדלבדלבד. תרתי משמע. מאגר הכדורים שתחת אחריותי, נמצא אצלי ברשות הדכאון. אפשר למוג בו את הדכאון. טיפין, טיפין. ואפשר למוג בו. בבת אחת. לעזאזל עם הכל.