משבר בטיפול

שלום אני כבר יותר מארבע שנים בטיפול. יש תקופות בהם המצב שלי ממש לא טוב. התקופה האחרונה היתה כזו. יש לי מטפלת מקסימה, מטפלת מצוינת. עד עכשיו היה לנו קשר מאוד טוב.בעקבות המצב שלי לאחרונה נכנסנו למשבר מאוד קשה. היא רוצה שאעשה שינוי ואקח על עצמי משהו שאני לא יכולה לעמוד בו. ואני מרגישה שאני לא יכולה לעשות את זה. ואמרתי לה את הדברים באופן הכי כנה. עכשיו אנחנו במקום של "או שאני מקבלת או שמפסיקים את הטיפול". אני מבינה את המקום שלה, אבל אני גם יודעת שאני לא יכולה לשקר לה ולהגיד לה שאעשה משהו שאני לא יכולה לו. כל המצב הזה גרם לי ליפול יותר, להתרסק. אני בבלבול נוראי. הפחד והכאב לעזוב את הטיפול, אותה, להישאר לגמרי לבד ובודדה. ניסנו לדבר על הדברים ואנחנו לא ממש מגיעות לפתרון מתאים, אלא כל פעם מחדש חוזרות למקום של "או או". בעקבות הדברים, השיחות, הפגישות אני מרגישה שהקשר שלנו השתנה, שמשהו כבר לא אותו דבר, שהיא שונה אלי, אפילו האינוטנציה שלה שונה, אחרת. לא יודעת כבר מה לעשות שיר

שלום שיר, מצב של או-או הוא תמיד לא טוב, משום שהוא סגור ומבוצר, ודווקא בטיפול ישנה בדרך-כלל עמדה בסיסית של פתיחת עוד ועוד אפשרויות. הלא לעיתים כל-כך קרובות ה"אמת" נמצאת בין האו לאו... אני לא יודעת מהו הדבר שהמטפלת שלך רוצה שתעשי, והאם הוא קשור לטיפול עצמו (למשל למבנה הטיפול), או למשהו חיצוני בחייך. אני גם לא יודעת האם המטפלת שלך הייתה מסכימה לניסוח הדברים כפי שהופיע כאן (כלומר מסכימה עם התחושה שלך שהיא רוצה שתעשי דבר מה, ואם לא הטיפול יסתיים). לכן, הדבר הטוב ביותר שאני יכולה לעשות הוא "לשלוח" אותך בחזרה לשם, לברר ולהתעקש על הבנה מלאה של הדברים. אני שולחת אותך לשם עם תקווה ואמונה שאפשר לדבר על הכל, ממש ה-כ-ל, ושהטיפול שלך צריך להיות קודם כל מקום נכון עבורך. בהצלחה, אורנה

אורנה שלום, רציתי להגיד כמה דברים... קודם כל, תודה רבה על התגובה. כתבתי למטפלת מכתב עם כל מה שהרגיש לי ובי, ונתתי לה אותו בפגישה. האמת היא שכבר בתחילת הפגישה (עוד לפני שהעלתי את עניין המכתב), הרגשתי שמשהו בה שוב מוכר לי וקרוב אלי יותר, הרגשתי שמשהו בה הולך לכיוון נכון וטוב יותר, וכנראה שבשילוב עם המכתב הדברים הובהרו... את צדקת.. היא לא ראתה את הדברים כמוני ולא הסכימה עם הניסוח של "או או".. אם כי היא הבינה שבאמת כך הרגיש לי וכך אני הבנתי את הדברים. אני חושבת שדווקא בעקבות המשבר הזה, משהו כן קרה לחיוב.. לפחות בשתי הפגישות שבאו אחרי.. הצלחתי לדבר יותר, שיתפתי יותר פעולה מהרגיל, למרות הקושי העצום בשבילי... עכשיו מרגיש לי שאני שוב מתחילה "לגמגם" ואיכשהו לחזור שוב לעצמי הלא טוב, העצמי שמתבצר, שלא מדבר כמעט, לעצמי המוכר וה"בטוח"... אני יודעת שאסור לי לוותר לעצמי, אבל זה לא פשוט ולא קל.. להישבר ולחזור למוכר הרבה יותר קל ונוח... דבר אחרון שרציתי להעלות... ראיתי איזשהו סרטון המדבר על הפרעת אישיות גבולית. מנו שם את הסימפטמים.. ופתאום נפל לי האסימון... שיש לי הגדרה... שאני עונה לסימפטומים... שיש לי הפרעת אישיות גבולית... לא הצלחתי להתמודד.. התקשרתי למטפלת ועל סף קריסה שאלתי אותה אם היא מגדירה אותי עם הפרעת אישיות גבולית... והרגשתי.. איך היא חושבת, אבל לא אומרת בפה מלא... איך היא מנסה "להרגיע" אותי ואומרת לי שהיא לא מקטלגת, ושהיא לא מאמינה בקטלוגים.. אבל היא הודתה... גם אם בחצי פה, גם אם "רק" בכך שאמרה שאני דיכוטומית... פוגעת בעצמי... לפעמים אובדנית... וכו'... "רק" הסכימה שיש בי דברים כאלה.. סימפטומים... המזוהים לחלוטין... עם הפרעת.. אישיות... גבולית... ובאותה נשימה היא אומרת לי שלא אלך לשם לכיוון הזה... :-( סליחה על חוסר הסדר, ההיגיון, ועל הכתיבה המבולבלת והמבולגנת... שיר