טיפול דמיוני

היי אורנה , לפני שנים ,הייתי במסגרת טיפולית שנתיים ,לא רצוף ואצל מספר מטפלים. הנדידה בין המטפלים השונים נבעה ,מהשתיקות המרובות (והמעיקות). תמיד חשבתי שאצל מטפל אחר אזרום יותר, ויהיה פחות מעיק, התבדיתי תמיד... מה שכן ,בין הפגישות בראשי - 'דברתי' אתם המון ,,בעצם כל מה שלא עלה במפגש, מעין פיצוי על האובדן.. בפגישה הטיפולית הייתי מרוקנת לגמרי,לא היה מה להוסיף מעבר למה שכבר 'אמרתי'.. ובכלל ,הרגשתי שהפגישה מיותרת. האמת, ניסיתי להפסיק את הטיילת בראשי ,ממש לא הצלחתי ,זה היה חזק ממני. וכאן מגיעה השאלה, האם יש קשר בין השתיקות בטיפול, ובין אותם שיחות דמיוניות בין הפגישות, מה שגרם בסופו של דבר להפסקת הטיפול. אני שואלת ,כי אני רוצה לחזור למסגרת טיפולית ,אבל חוששת ,חוששת מאוד לחזור לאותו מצב של תסכול ופספוס. תודה לך אורנה.

שלום נ., אני שומעת את הדאגה המסתתרת בדברייך, שלעולם לא יימצא המקום הנכון עבורך... אני רוצה לומר לך שחלק מהעניין הוא באמת למצוא את המטפל שמעורר בנו את ההרגשה "הנכונה", וחלק מהעניין זה לעשות את המפגש ל"נכון", בעשר אצבעותינו, במילותינו, בנכונות שלנו להסתכן. כל אחד מאיתנו קובע בעצמו את המינון (האיזון) בין "הרגשה שנכון" ומאמץ "לייצר נכון", וזה קורה ברוב התחומים בחיינו. יכול להיות שאצלך חלק מרכזי מהעבודה הטיפולית יהיה להסתכל במאזן הפרטי שלך בין הרגשה ומאמץ, ואיך את יודעת שזה כך, ומה מכאיב לך כשזה לא מצליח, ומה יקרה אם תאמרי במילים ותלמדי את המטפלת להיות "נכונה" לך. אני חושבת שזה אתגר עצום, ואכן מפחיד, וגם נפלא. ולגבי הדיבור הפנימי עם המטפלת בין הפגשות, אני לא חושבת שזו בעיה. למעשה, הרבה פעמים אנחנו מעודדים את המטופלים שלנו להתחיל "לדבר" איתנו בתוכם, כך ש"נהיה" להם בכל מקרה, גם ממרחק... בבקשה, ואשמח לעזור עוד, אורנה