הקלטת הפגישה

מה דעתך על הקלטת הטיפול? האם מולץ? יש לי תחושה לפעמים שאני לא זוכרת את כל מה שהפסיכולוגית אומרת לי בפגישה, והייתי רוצה לשמוע את זה שוב. אמרתי לפסיכולוגית, שאני מפחדת שאשכח חלק מדבריה, והיא אמרה לי-שזה לא חשוב מה שהיא אומרת, אלא מה שאני מבינה ולוקחת מזה. בכל זאת בא לי לחוות שוב את הטיפול ע"י שמיעת ההקלטה, מה דעת המומחים בנושא?

שלום שיר, שאלה מעניינת. בדרך כלל הקונפליקט הוא הפוך: מטפלים שקבלו את הכשרתם בארה"ב רגילים להקליט ואף לתמלל את הפגישות הטיפוליות לצרכי עבודה שלהם (עבודה אישית או בהדרכה), ומטופלים ישראלים נוטים לראות בכך הפרה של פרטיותם. המצב שאת מתארת - פגישה שהמטופל מקליט לצרכיו - בהחלט מעורר אצלי תהיות, ואינני יודעת להכריע לגביהן עד כמה הן עניין מהותי הוא עניין של הרגל וקיבעון מחשבתי. מטפלים דינמיים נוטים לחשוב שבפגישה נוצר מעין מרחב שיש לו קיום משל עצמו, ואין צורך להתאמץ לזכור אותו - מה שחשוב עולה, ועולה בזמן הנכון... בתפיסה כזו, ההקשבה החוזרת לדברים תובן בתור ניסיון לשלוט בחוויה, ניסיון אשר לכשעצמו יכול להשפיע על החוויה ואולי אף לצמצם אותה. מטפלים קוגניטיבים-התנהגותיים צפויים להתרגש פחות, ואף לראות בשמיעה חוזרת של תכני הפגישה יתרון המקביל לתרגול נוסף. כך שזה עניין של עמדה, ושל הנכונות שלך להתנסות בחוויה... אשמח לשמוע עוד על התנסותך בנושא, אורנה

הי שיר, זה הזכיר לי את אחת השיחות בטיפול שלי, שבה התווכחנו על ניסוח של דברים שנאמרו (ואם נאמרו, או כיצד נשמעו) ובעקבותיהם באה פרשנות. ואז, הצעתי, כרעיון רציני-מבדח, שאולי אנחנו צריכים להקליט פעם אחת איזו פגישה כדי לבדוק מי צודק בויכוח... (זה לא היה מסתיים בין כה וכה, כי פרשנות וכו' וכו'... ולכי תלכדי בדיוק את הרגע...). הייתה הסכמה על העניין החד פעמי כניסיון, אבל מעולם לא העזתי לעשות זאת. מסוג הפנטזיות של "אולי פעם אחת נעשה כך וכך" שמועלים בפגישות ולא ממומשים. עניין הטייפ קצת מפחיד אותי, כאילו הוא מישהו שלישי, זר לטיפול ולא בטוח משום שהוא מאפשר גישה לכולם, והוא מציץ לתוך אינטימיות לא לו. היית מדברת חופשי אילו היית יודעת שמונח שם טייפ? יכולה לומר לך, שאולי גם בגלל הבעיות המסוימות שלי, אף אם הייתה מוקלטת השיחה (של הטיפול הדינמי) והייתי שומעת הקלטות שוב ושוב, [נניח מתוך מחשבה "לייעל" את התהליך כביכול, אולי כניסיון שליטה בו], וכפי שאני מכירה את עצמי, מנגנוני ההגנה שלי לא היו נותנים לדברים לחדור פנימה. התנגדות בפעולה. יתרה מזו, יכולה לנחש שמה שהיה קורה הוא ההיפך מתהליך בנייה, ואפילו בשטח היו מתווספות לכך תחושות גופניות של בחילות ורעידות. מן הרגשה של דחייה של מינוני יתר מבוקרים פחות. וממילא יש לנו שפע של התנגדויות לא מודעות שעובדות מסביב לשעון... מעניין שגם כשניסיתי לרשום דברים אחרי הפגישה כדי לא לאבד אותם, לא יכולתי לעיין בהם שוב, או שאפילו התנתק לי חוט המחשבה תוך כדי רישום. ערבול מיידי. אם כי, לרישום היה אפקט משלו כתיעוד רגעי לחיבור. כך, לפחות, אישית אצלי. אבל, בסופו של דבר, עם כל החרדות, מידע מן החוץ טופטף פנימה ועם הזמן גם נוצרו חיבורים. והתנתקו. והתחברו. והתנתקו. והתחברו... אז... מה רע לתת לעצמנו קצת חופש בין הפגישות ולאפשר לתהליך לקרות מבפנים בקצב שלו ולסמוך על ידיו הנאמנות והבטוחות של בעל המקצוע? המנוחה בין הפגישות חשובה מאד. הו, חכמה קטנה מאד לומר. לא פשוט באמת. חרדות רבות כל כך נבנות סביב. ועד שמרשים... גם זה חלק מהתהליך... ובקיצור, מה שקורה בסוף, זה מה שקורה... מנסים למצוא את הדרך, ואת המסלול מכירים בדיעבד. מעבר למימוש או אי מימוש הרעיון המעניין שלך, נראה לי ששווה להעלות את הפנטזיה הזו בשיחה שלכן (אם עדיין לא עשית זאת). כי ככה זה שיחות... דרך צלחה לכולנו

אז זהו, החלטתי לעשות זאת ועשיתי זאת, אני בטיפול קוגניטיבי התנהגותי. מאז הפגישה, כבר שמעתי את ההקלטה כמה וכמה פעמים, יש לציין שזו הייתה פגישה טובה, ונורא כיף לי לשמוע, אני מגלה דברים חדשים שלא שמתי לב להם במהלך הטיפול, ויש לי חומר למחשבה נוסף.