מהן המילים, אם לא שתיקה...

שלום, לפני מס' חודשים הכרתי מישהו דרך האינטרנט. לא באתר הכרויות, פשוט כך במקרה. התיידדנו. דיברנו תקופה מסויימת. הוא מאוד מצא חן בעיניי, עוד מהרגע הראשון. וגם אני מצאתי חן בעיניו. נוצר חיבור מיוחד. שנינו אנשים ייחודיים, מופנמים, עם דמיון מאוד עשיר ויצירתיות. נפגשנו לפגישה אחת, ציורית, מאוד רומנטית ומינית, שלאחריה הוא נעלם. יצרתי איתו קשר כעבור זמן מה כדי להבין, אבל לא הצלחתי להבין. הוא תאר קונפליקט, קושי, פחד עמוק להיפגע. השיחה אופיינה בהקשבה, ברכות ובאותו חיבור שתיארתי קודם. הוא לא אמר שהוא לא רוצה את הקשר איתי, שלא מתאים..הוא גם לא המנייאק הסטנדרטי. אני לא חושבת שהוא "מנייאק". דווקא אם הייתי חושבת ומזהה אותו ככזה, הדבר היה מקל עלי. התחלתי להתאהב בו אז, התאהבות שנקטעה ודעכה אצלי. אך נותרתי עם הקונפליקט והפגיעה הצרובה. הדבר יצר אצלי קונפליקט. התחושה הייתה נפלאה כל כך, זיהיתי בו אישיות מופלאה, מקסימה..ידיד אמיתי, מעל הכל. ובתפיסה שלי, ידיד אמיתי לא נעלם כך סתם, בלי לתת הסבר, הסבר כן ואמיתי. הדברים שהוא אמר בשיחה (שאני יזמתי) שהייתה לאחר המפגש הייתה כל כך לא ברורה, מלאה במסרים סותרים, מה שהשאיר את הדברים פתוחים. אני לא מבינה... אולי אם הוא היה אומר לי שהוא לא מוצא התאמה בינינו, הייתי נפגעת והקונפליקט היה מיושב. הויתור על הקשר איתי לא הייתה מתוך הפחד להיפגע. אני יודעת שהוא גם היה שקוע באהבות קודמות וקושי להתגבר על אהובות שעזבו. אני מרגישה שהייתי כלום עבורו. כמו יום בחיינו שעובר ללא משמעות מיוחדת, ללא שימת לב. הכרתי מישהו לאחרונה. חמוד כל כך. עם התכונות של הקודם שכל כך אהבתי (את התכונות), טוב-הלב, הרגישות, הרוך, מרתק וייחודי. מחמיא לי ותומך...כאילו הכל חוזר על עצמו. אני מוחמאת ונהנית, ובו זמנית ספקנית. יורם יובל, כתב בצורה ברורה בספרו "מה זאת אהבה", במילותיי: מי שלא מוכן להסתכן בפגיעה, שלא יכנס לקשר. אבל זה כל כך כואב ומעליב שנותרתי בלי הסבר לסיום הפתאומי של הקשר ההוא. כאילו אני לא "שווה" לפחות הסבר. כאילו שאני בלתי נראית, חסרת משמעות. ודווקא את היחס הזה קיבלתי מאדם שזכה להערכה כל כך גבוהה ממני. הכאב הזה צורב. ברור לי שיחסו של אותו גבר אינו אומד את ערכי. אבל זה מעמיד בסימן שאלה את כושר השיפוט שלי, מערער את האמון שלי בבני אדם. אני יודעת שהכרות היא תהליך ארוך, לוקח זמן להכיר, וגם אלו שהכירו לאורך זמן, משתנים במהלך הדרך. לעולם לא אדע למה הוא סיים את הקשר כפי שסיים אותו. כל שנותר הוא--להרפות. אז איך סוגרים מעגל, ואיך, איך נותנים אמון מחדש במישהו אחר, במחוות ההתחלתיות, בלי שדון קטן שיושב על הכתף ומזכיר לי "איפה שמעת את זה קודם?" מתוך "ואתה פה חסר לי..." "גשם כיסה את אספלט הכביש ביום הכי קר בשנה ומעיני שלי, טפטוף מקומי כי יש סדק בלב אהבה... הייתי בכיף מחבקת אותך מחכה לך בין הסדינים אני שונאת אנשים, אנשים חלשים שבמקום לדבר הם זזים."

שלום לך, השדון שנמצא על הכתף נמצא במידה זו או אחרת אצל רובנו. השאלה היא איזה משקל נותנים לו. כרגע את נותנת לו משקל רב בשל חווית הפגיעה האחרונה. אבל ייתכן שעם הזמן וככל שתרגישי שזה לא אותו הבחור, למרות הדמיון בתכונות מסויימות תרשי לעצמך להירגע. לגבי אותו בחור שנפרד ממך, כפי שאמרת לא ממש הכרת אותו, ומאוד ייתכן שהוא נפרד כפי שנפרד ללא הסבר פשוט משום שלא היה לו הסבר. ולסיום, מחשבה נוספת שעלתה בי, גם אם לאור מידע מועט. אמרת שראית בו כידיד אמיתי. אבל זו לא הייתה מטרת המפגש שלכם. האם ייתכן וגם בך קיים היה ועדיין קונפליקט לגביו, ואולי גם לגבי קשרים זוגיים בכלל. דרור

תודה על תשובתך. אמש דיברתי גם עם הפסיכולוגית שלי על הנושא. סיפרתי לה על חלום שחלמתי, שבו אני מבלה לילה עוצר נשימה עם כריס דה-בורג (שלהיטו הידוע "LADY IN RED " הוא קלאסיקה רומנטית ידועה. כנערה הייתי מאזינה לשיר ומפנטזת על אהבה מהאגדות, אהבה מושלמת). והנה, בחלום, כריס דה-בורג נעלם לאחר אותו לילה ואני נשארת עם תחושה שרומתי. הפסיכולוגית שלי ציינה שדווקא האהוב המושלם/הטהור הוא זה שפוגע, שמרמה, והוסיפה שאלה למחשבה, מי רימה את מי?. יחד עם התהייה שהשארת בתשובתך הקודמת,ניסיתי להבין, ולא כל כך הצלחתי. האם תוכל לחדד את הנקודה או הקונפליקט? תודה, מילה