מדוע אנחנו מפחדים מתלות?

מה כל כך מאיים בזה, שאנחנו מוכנים לסבול מדברים אחרים רק לא להיות תלויים?

שלום זיוית, תינוק קטן וחסר אונים, בימים הראשונים לחייו, תלוי תלות מוחלטת באמו, ובלעדיה אין לו קיום. בהדרגה, לאורך שנות התפתחותו, הוא לומד להכיר בכך שהוא ואמו הן שתי ישויות נפרדות, המקיימות ביניהן יחסי גומלין, אך כל אחת מהן היא גם מרכז יוזמה עצמאי. מדובר בתהליך ממושך והדרגתי, הכרוך במחירים רגשיים הן של האם והן של הילד. המידה בה הילד יהפוך לאדם עצמאי, המסוגל להתקיים מתוך קרבה "נכונה" לאחרים, תלויה במידה רבה במהלכה של אותה דרך התפתחותית. במקרים של שיבושים או משברים בדרך, עלול להתפתח אצל הילד קונפליקט בין הכמיהה לקרבה, מגע וחום, לבין צרכים של נפרדות ועצמאות. קרבה גדולה מדי תעורר חרדה מפני נטישה או אכזבה, ולכן בכל פעם שמתעורר הצורך החזק בקרבה (תחושת תלות ונזקקות), מופעלים גם פעמוני האזעקה המזהירים מפני הקרבה, כאומרים: זה מסוכן, שוב אשאר לבד. עדיף שלא... האם זה ברור מעט יותר עכשיו? ליאת

מה שאת מתארת פה זה דפוס שאומר קרבה=נטישה אבל קרבה לא בהכרח היא תלות. ובכל זאת אנשים מפחדים מתלות. פחות אנשים מפחדים מקרבה. אני אנסה יותר להסביר את עצמי- אני למשל, חווה תלות כמשהו משפיל. אבל לא מבינה למה זה חייב להיות משפיל? אני יכולה להיות קרובה (לבעלי, למטפלת לילדים) ולא לפחד מנטישה. אבל כשנוצרת תלות אני מרגישה נורא. בושה נוראה. מנין באה הבושה הזאת? הרי התינוקת שהיתה תלויה באמא שלה לא בהכרח חשה את אותה בושה? אני מקוה שאני לא יותר מדי חופרת. אבל זאת נקודה שמציקה לי מאוד. אולי את יכולה להפנות אותי לספרות בנושא?