ליאת

ליאת,ליאת,ליאת. אני כועסת,כואבת,מאוכזבת,עייפה ואין לי כח לנשום עוד. אני לא מצליחה להבין למה? למה אני כבר כמה פעמים נעמדת, מרחק צעד אחד -מהלא נודע,ומאכזבת את עצמי שוב ושוב?! אילו לא היה לי אומץ-היה לי קל יותר. אבל יש לי,ואני המומה מעצמי עד כמה. לא מצליחה להשתחרר מהמבט של אמא שלי,מול העיניים. אני עוצמת עיניים חזק,ומשכנעת את עצמי לא לחשוב, לא לראות אותה לשניה, זה מספיק הרי. אבל המבט שלה, משתקף אליי כמו חרוט,גם בעיניים עצומות. והוא כל כך חד וברור. ובעיקר כואב(המבט הזה קשה יותר מכל חוזה). אני נשברת,אלוהים כמה קשה השבירה הזו,בכל פעם מחדש. נמאס לי מהניתוק הזמני,הריגעי,אני רוצה אותו קבוע.אני כל כך לא שייכת לעולם הזה(ויש דבר כזה)כנראה שאפילו אלוהים טועה... כן אני יודעת,עוד קצת סבלנות -ויש,אבל עם הרבה שבירות בדרך. לא שואלת כלום,סתם רוצה להיות פה קצת,לפרוק.ואולי לשאוב עוד קצת כח...

ד. ערב טוב, אני שומעת את הקושי, ויודעת כמה מאמצים את משקיעה בהישרדות היומיומית. נסי לשאוב כוח מכל מה שאפשר, ותסמכי על אלוהים, שלא כל כך נוטה לטעויות. זוכרת אותך :-) ליאת