ל - מהלכת על להב הסכין

מהלכת יקרה, רשמתי לך תגובה למטה, אך היא לא הועלתה. בפסקאות האחרונות של התגובה הצעתי משהו אופרטיבי שכביכול מנסה לעשות מעין הפרדה בין החלק שמאד מאד רוצה לעזור ולבין החלק שנורא מפריע. כי חוויית ה'לגעת-לא-לגעת' הזאת מייסרת מאד. הכמעט שמשרה תחושה של מיקרון ליד ובה בעת מרחק שנות אור - מחריד. כוחות חזקים מושכים לכיוונים שונים. התיאור שלך מזכיר לי את המגע הצורב בסיפור של "בת הים הקטנה" במעבר בין העולמות. כך, לפחות, הבנתי מהודעתך. (אגב, לשלוח סמס בעיניי זו גם מן דרך להגיד הכל ולא להגיד מאום בו זמנית...) בקיצור, תכלס, הרעיון הכי חשוב בעיניי הוא למצוא דרך לגרור אותך לפגישה בכל מחיר, ומשם להשאיר זאת בידיים של המטפל/ת, שאמור/ה להסתדר עם זה. "רק" צריך להתיר להם למלא את תפקידם... כן, זאת הבעיה, שאין מתירים. סבוך. בכל מקרה, עלינו קודם כל להצליח להגיע... ולהישאר… וכך בערך רשמתי - "…. הצעה אופרטיבית קטנה משלי. ההצעה מנסה למצוא דרך שאולי לפעמים תוכל להקל עליך להצליח לגייס מינימום אנרגיות לגרור את עצמך, ברגעי הכבדות שאת מכירה כל כך, למקום שממשיך, מעצם קיומו, לטעון בעקשנות שיש תקווה ואפשר לפצח את המעגל: נסי לחשוב / לתפוס כאילו הבהלת לרופא מישהי שזקוקה מאד לעזרה, ברמת ההצלה, כמו, למשל, מעשה ההצלה שעשית בסופ"ש, רק שבמקרה שלך, המישהי הזאת היא חלק בך. המישהי הזאת שבתוכך, צריכה אותך, מאד, והיא, תהיה אסירת תודה על הניסיון, בסתר גם בגלוי, תהיינה התוצאות אשר תהיינה. ואת, כבמעשה של מצווה קטנה המוענקת לילדה אבודה, מפיחה בך רוח חיים. ועכשיו, משהנחת אותה שם במקום ההוא, תוכלי לנסות להירגע מתוך הידיעה ש"היא" במקום בטוח שישמור עליה, מפני ההרסנות. כמו שאת יודעת, אולי יהיה מבהיל מאד ומבריח אם תרגישי קרוב (דווקא משום שזו לא פיקציה). מצד שני, אם שוב לא תתירי בגלל החרדה הנוצרת בעקבות הכמיהה, אולי תכעסי נורא על הפספוס שכמעט. כך או כך, בשביל זה יש עוד פגישה ועוד פגישה... דם יזע ודמעות. ותקווה. לשמור על הטיפול. לשמור עליו מכל משמר " מקווה שיהיה לך קל יותר. מעודן ורך יותר.