זוית חדה

אני מהלכת לאט ובעדינות. לעיתים כמו להטוטן על חבל, לעיתים כמו חלזון (נעזרת בקרום הרירי כדי לא להחתך), זוכרת תמיד על מה אני מהלכת. שלחתי כמה קומות מתחת בקשה לדרור (http://www.doctors.co.il/xFF-Read,xFI-6,xPG-810,xFT-703944,xFP-703942,m-Doctors,a-Forums.html) קבלתי תשובה שהטתה את להב הסכין לזוית ממש מסוכנת. אולי את תביני?

שלום מהלכת, כשקראתי את דברייך חשבתי על הרצון שלך להיות מובנת בדיוק. יותר מרצון, כמיהה - כמיהה שיראו אותך בדיוק, ויבינו במידה הנכונה, ויציעו לך כתפיים חסונות להישען עליהן ולנוח. אלה הן כמיהות מצוינות (באמת!) , אלא שלצערנו מאז הינקות אנחנו נאלצים לנסח את כמיהותינו במילים, להסביר, להבהיר, ולעיתים קרובות להתעקש שוב עם דמעות בעיננו. לכן חשוב כל-כך לבוא אל הפגישות, ויותר מכך - לדבר בהן. כי רק כך אפשר באמת לצפות להיות מובנים. עוד משהו קטן להרהר בו- אני חושבת שכך הרגשת לא רק עם המטפלת שלך, אלא גם עם דרור. את כתבת, הוא ענה, וכנראה שמילותיו לא פרטו על המיתרים הנכונים. אני רוצה שתשימי לב שלא התעקשת להבהיר את כוונתך ואת צרכייך, אלא בחרת "להעביר" את הכמיהה למקום אחר. ההתקה הזו שמה אותי במצב לא כל-כך נוח (כי דרור, עמיתי, כבר טרח והשיב), אבל חשוב מכך - היא לא איפשרה לך להתמודד עם התסכול שהרגשת למול התשובה, להתעקש ואולי אפילו ליצור תיקון. מילא, בפורום זה פחות חשוב, אבל אולי תוכלי לעשות זאת איתה? לילה טוב, אורנה