הזמנה לפסיכולוגים ולבאי הפורום:חשוב

תערוכת צילומים של נפגעות וצלמים מקצועיים תפתח בת"א ב- 23 בנובמבר 2007 איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל משיק תערוכת צילומים בתל אביב לקראת ה- 25 בנובמבר 2007 - יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות נגד נשים בתערוכה יציגו יחדיו צלמים ישראלים מקצועיים ונפגעות ונפגעי תקיפה מינית. נפגעות ונפגעי תקיפה מינית, אשר מעוניינים להציג צילומים שצילמו הקשורים לנושא זה, מוזמנים לשלוח אלינו תמונות בצירוף שם וטלפון (אפשרי שם פרטי בלבד. מספרי הטלפון יישארו חסויים) לנגה לאימייל: [email protected] (ניתן לשלוח יותר מתמונה אחת. חשוב לציין כי מתוך הצילומים שיגיעו אלינו ייבחרו צילומים שיתאימו לתערוכה מבחינת נושא והתאמתם להגדלה לגודל של לפחות 90*60).

מכתב התאבדות של צעירה שנאנסה: "החברה לא מוכנה להתמודד עם התעללות מינית" במכתב שכתבה סטודנטית לפסיכולוגיה ימים לפני שהתאבדה, תיארה הצעירה את הייאוש שחשה כקורבן לגילוי עריות . לדברי איגוד מרכזי הסיוע, המכתב הוא "כתב אישום נוקב על כישלונה של החברה" מאת רותי סיני סטודנטית לפסיכולוגיה שהתאבדה בתלייה במעונות של האוניברסיטה העברית, כתבה בשבוע שעבר מכתב שבו תיארה את הייאוש שחשה כקורבן לגילוי עריות ולאונס קבוצתי, משום שלא נמצאה בעבורה מסגרת טיפול הולמת. המכתב נחשף היום על ידי איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, שליווה את האשה במשך שנים אחדות, וביקש ממנה לתאר את מצבה בניסיון להשפיע על הרשויות להקים מסגרות טיפול לנשים כמוה. הצעירה, בת קיבוץ בת 27, כבר ניסתה בעבר להתאבד פעמים מספר, ואחרי אחד הניסיונות התאשפזה במחלקה סגורה של בית חולים פסיכיאטרי. במכתבה היא מתארת חוויה שעברה עליה בבית החולים: "מישהי מושכת בשיער של מאושפזת אחרת. הצוות תופס אותה במהירות ואומר שיקשרו אותה. היא בוכה. היא לא רוצה. הם מכניסים אותה לחדר לידי. וקושרים אותה. אני נוגעת בקרסול שלי. כבר הרבה זמן שאף אחד לא חיבר לי את הגוף לחבלים ולשרשראות. זה כיף לי שאני יכולה להזיז את הידיים. אבל מה שאני רואה בחדר לידי עושה לי פלאשבקים מאוד קשים למה שהיה. "אני מצליחה להגיע לרופאה ולהסביר לה את הקושי", כותבת האשה. "הרופאה מקסימה אבל היא אומרת שאין לה מושג בדברים כאלה... אחר כך בערב האחיות מדברות אתי. הן לא מבינות למה אני כאן... שהבנות כאן מאוד חולות ושאני הייתי מפקדת בצבא ושאני סטודנטית". האשה שיחררה את עצמה מהמחלקה הסגורה, ופנתה למרפאות חוץ של בתי חולים, שמטפלות בנפגעי פוסט-טראומה. אך השתתפותם של גברים בקבוצות אלה רק העצימה את הפלשבקים שמהם סבלה. אחרי שניסתה שוב להתאבד, היא ביקשה להתאשפז שוב במחלקה סגורה, אך נענתה בסירוב בטענה שהמסגרת אינה מתאימה לה. "אני אובדנית מאוד", כתבה, "אני מחזיקה חבל ביד ורוצה לתלות את עצמי במקלחת. ההרגשה שלי כרגע שאין מקום בשבילי בעולם... החברה הישראלית לא מוכנה להתמודד עם הפוסט-טראומה, עם התעללות מינית וגילוי עריות, עם אונס קבוצתי... לנפגעות התעללות מינית עלינו לעזור כי אנחנו כחברה איפשרנו את הפגיעה בהן... אני רוצה לגדול ולהיות אזרחית טובה ולתרום למדינה. יותר מכל אני רוצה לחיות ולא לפגוע בעצמי. אבל אני לא יכולה לבד. אני צריכה עזרה". לדברי מנהלת איגוד מרכזי הסיוע, הילה קרנר-סולימן, מכתבה של הצעירה הוא "כתב אישום נוקב על כישלונה של החברה, שלא זו בלבד שלא הגנה עליה כילדה, גם לא טיפלה בה כבוגרת". "אנו רואות בו צוואה שמחייבת את רשויות הבריאות והרווחה להקים בדחיפות מסגרות ייחודיות לטיפול מקיף ומתמחה לנפגעות עבירות מין", הוסיפה קרנר-סולימן.