מזוהמת

היי אורנה, סוף סוף אני מצליחה לכתוב כאן ביום שאת כאן... בעוד רגע השעה תהיה 22:00 ואני מקווה להספיק לכתוב כמה מילים עוד לפני כן. השבוע התחלתי לדבר בטיפול על מה שכל כך קשה לי לדבר. כבר שנים אני מסתובבת סביב עצמי. עכשיו החלטנו שהגיע הזמן. לא יכולה להסביר בכלל עד כמה זה קשה. אתמול היתה הפגישה ומאז אני עם כאבי בטן מטורפים. סיפרתי לה רק קצת. רק עניתי על מה שהיא שאלה... אבל הגוף שלי, הגוף שלי מתחרפן מזה. אני לא חושבת שמישהו שלא היה שם יכול להבין. אחרי הפגישה איתה רעדתי. נסעתי נסיעה ארוכה באוטובוס.. רעדתי ואז נרדמתי. כל כלך קשה לי להיגד את המילים האלה ואני מרגישה כל כך דוחה וכל כך מזוהמת. מפחיד לי ואני לא יודעת אפילו למה. אשלח את ההודעה, כי כבר 22:00....

רשת רשת... אני קוראת אותך כאן מפעם לפעם, וזוכרת שכבר זמן רב את מסתובבת סביב הדיבור על הדבר הקשה ההוא. מנסה לדבר, נרתעת, מנסה שוב באומץ, נסוגה לתוך עצמך... אני זוכרת דימוי נוגע ללב (אחד מרבים) שכתבת כאן פעם, על עץ הגדל במין פיתול גזע מייאש ומכאיב. אני מרגישה שזה בסדר גמור להתיר את הפיתול באיטיות משוועת, בזהירות נחושה. ואיכשהו, מבלי להכירך, אני סומכת עליכן. אני כאן עד יום רביעי, ועד מועד העברת המשמרת לליאת לא מוכרחים להקפיד כל-כך על 22:00... כתמיד, אורנה

היי אורנה, כן, מסתובבת מסביב... בפיתולים... מנסה למצוא חוט שממנו אפשר להתחיל. אבל המילים לא יוצאות לי מהפה. אף פעם לא דיברתי אותן. אף פעם לא היתה להן נוכחות מחוץ למוח שלי. אבל עכשיו די, הגיע הזמן. אני יודעת שבכל יום שעובר אני משלמת מחיר יקר. והימים עוברים... ואני כבר יודעת שהדבר הזה והפצעים האלה לא יעברו מעצמם. אני רוצה, אני כל כך רוצה שיהיה אחרת. אבל זה לא מצליח לי... כי זה לא יוצא מהפה השבוע קצת דיברתי. פעם ראשונה שסיפרתי לה משהו. סיפרתי משהו קטנטן, בעיקר כי רציתי לראות אם היא עומדת בזה. היא עומדת בזה. עכשיו גם אני צריכה לעמוד בזה. היא הזכירה לי הרבה דברים והכל צף בימים האלה ואני לא ממש מצליחה להתארגן על עצמי. אף פעם לא שמתי לב שהזמן משבוע לשבוע הוא כל כך ארוך. קשה לי להירדם, קשה לי לישון,אני מתעוררת מסיוטים, כואבת לי הבטן, קר לי כל הזמן... הגוף שלי מתחרפן מזה. שבוע זה הרבה זמן לניתוח לב פתוח בלי הרדמה.