הי כולם..

שלום בסופ"ש נפרדתי מהחבר שלי שהוא בשבילי אהבת חיי וכל זה ... (נשמע מזלזל אבל כבר נמאס לדון ולטחון) אני כואבת את הפרידה מאד, אבל בגלל שאני זו שנפרדתי אני מרגישה כאילו אני אחראית לכאב שלו ולא נותנת מקום לכאב שלי בכלל. אני למשל באה לכתוב ליומן בלילה כמה קשה לי, ומוצאת את עצמי כותבת לו מכתב ניחומים וזוהי דוגמה מצויינת לאיך שזה גם עובד בראש שלי. מצד אחד כואב לי נורא, ומצד שני כל פעם שאני רוצה להתמודד עם זה אם במחשבה, רגש, ציור נגינה וכו' אני מוצאת את עצמי חושבת על כמה קשה לו.. ואני לא יכולה ככה אני מרגישה כאילו אין לי איך לחוש את הכאב והוא ממש ממש נמצא שם, כלומר ממש קשה לי בלעדיו. ואם אני לא חשה את הכאב אני מרגישה שהוא מתחלחל לו פנימה ולא מגיע מספיק לנקודת הראות שלי וכך אני לא מצליחה להסתכל עליו ולבחון אותו אלא הוא פשוט נשאר לי תקוע. מה עושים?

שלום 'אני', לא פרטת את נסיבות הפרידה ואת המניעים שעמדו מאחורי ההחלטה להיפרד. נסיבות אלה יכולות להסביר ברמה מסוימת גם את טיב התגובה שלך (אחרי הכל, למה צריך להיפרד מאהבת חייך?). באופן כללי, ההתמקדות שלך בכאב שלו יכולה להיות, באמת, טקטיקה הגנתית כנגד הכאב שהתעורר בך, אך גם כנגד תחושות בלתי נסבלות אחרות שאולי קיימות בתוכך, כמו זעם ואשמה, או אפילו מול חוויית עצמך כ'רעה'. יש להניח שעוצמת הרגשות תפחת בהדרגה ככל שתתרחקי מהאירוע, ואז אולי תוכלי להבין מעט יותר על אופי התגובה שלך. מאחלת לך התאוששות והקלה ליאת