קשה לי בטיפול

היי אני שנה ו11 חודש בטיפול, ואני ממשיכה כל הזמן לבעוט, ולהתנגד, ולשתוק, ולברוח, ולפחד, ולבטל. אבל עדיין יש בי משהו בפנים שדוחף אותי להיות שם בזמן. אני לא אתן לה להתקרב כמו לכולם, ואם תתקרב, אני יודעת איך להרחיק אותה או שאני אתרחק. היא התחננה בשבוע שעבר שאנסה לדבר, לשתף אותה במה שחשבתי השבוע, במקום שהשיחה תתנהל כמו חקירה, שבה היא כל הזמן שואלת ואני עונה, או לא עונה. כואבות לי הרגליים מרוב בעיוה. כואבות לי הידיים מרוב דחיפות. וכואב לי הראש מרוב תיכנון איך להרחיק אותה. אני כן רוצה שינוי בחיי אבל לא מבינה למה אני עושה זאת בה? או מה דוחף אותי אליה? למה אני ממשיכה ללכת? האם יש סיכוי שיום אחד אני אתן לה יד או אבקש ממנה חיבוק (כמו שפעם ביקשה אחרי חופש).?

לימור ערב טוב, ההתעסקות הבלתי פוסקת בניסיונות להרחיק את המטפלת גוזלת ממך כוחות נפשיים ופיזיים, אך גם פועלת כמנגנון רב עוצמה לשימור המצב הקיים, בשירות החרדה מפני תכנים מאיימים ושינוי. תמיד יש סיכוי לשינוי, גם אם לא יהיה שם חיבוק. אפשר לעשות דרך חשובה ומשמעותית גם בלי ליפול לזרועותיו הפיזיות של המטפל. השינוי קשור יותר - לפחות בעיני - בנכונות להתבונן באומץ לתוך עצמנו, ולדעת. מקווה שתצליחי להפיח חיים בחלק שממשיך ודוחף אותך לטיפול ואליה למרות הכל. היי בטוב ליאת