שלושה כוכבים

מנסה לכתוב, אבל לא יודעת מאיפה להתחיל. השבוע עמדתי במשימה שהפסיכו' נתנה לי ולא יצאתי מהרצאות בלימודים באמצע. כשהיה לי קשה והרגשתי צורך לצאת ניסיתי להקשיב לעצמי ולהבין למה דווקא עכשיו זה קורה. ניסיתי להתבונן פנימה במקום לצאת החוצה... באחד השיעורים לומדים עכשיו על טיפולים התנהגותיים ועל כלכלת אסימונים. מחייכת לעצמי וחושבת שהשבוע מגיעים לי לפחות 3 כוכבים מוכספים.. הכוכב הראשון על זה שנשארתי לשבת בזמן שהראו בכיתה סרט על ילדה שעברה פגיעה מינית בבית. זה עשה לי דוחה, אבל לא יצאתי. במקום זה כתבתי לעצמי את המשפטים שהדהדו לי. הכוכב השני, על זה שלא יצאתי כשהוראו סרט על פדופילים. זה היה עוד יותר קשה. עוד יותר מוחשי. עוד יותר בוטה. בסוף השיעור המרצה אמר "את הנזקים של הילדות האלה שנפגעו בגילאים צעירים כל כך אי אפשר לתקן. עם טיפול טוב הן יכולות להתקדם קצת, אבל לעולם תשאר שם צלקת בלתי ניתנת לריפוי". הלב שלי התכווץ. בלתי ניתן לריפוי. בלתי ניתן לריפוי. בלתי ניתן לריפוי. ואת הכוכב השלישי, אני לא זוכרת על מה נתתי לעצמי... אה, אולי על זה שהדלקתי נרות עם חברים (למרות הרצון להיות לבד...). היא אמרה שהמפגש עם אנשים ייצר לנו חומרים לעבודה. חומרים שאני בורחת מהם... השבוע אני חייבת לדבר. אני חייבת להגיד את המילים שכבר שנים לא יוצאות לי מהפה. אני חייבת להתמודד עם המבוכה ועם הפחד ועם הגועל ועם האשמה. אף אחד חוץ ממנה לא צריך לדעת, והיא במילא כבר יודעת... בלי שאגיד הרבה. היא אומרת שלדיבור יש כוח מרפא. ואם למשהו יש כוח מרפא אני חייבת לתת לו הזדמנות. הבעיה היא שכל נגיעה מציפה אותי. כל נגיעה בנושא הזה מעוררת את מחול השדים. היא אמרה שנגע ושזה יכאב, אבל שהיא תהיה כאן להחזיק את היד. היא אמרה לי לכתוב לה ולכתוב איפה שאני רק יכולה. לצייר, ליצור, להביע. רק לא להחנק לבד. כל החיים לימדו אותי שאסור לדבר. עכשיו צריך ללמוד אחרת. אני מפחדת כל כך, אבל גם יודעת שאין ברירה. לא יהיה זמן טוב יותר. והפצע כנראה לא יעבור מעצמו... ביום ראשון יש לנו פגישה. הבטחתי שאדבר, אבל אני מפחדת. אולי אבקש ממנה לשאול? אני יודעת שמעצמי זה לא יגיע... לגיטימי לבקש שהיא תשאל? הייתי רוצה שזה ימחק מהחיים שלי. לקחת כדור ושהכל יעלם. ובכל זאת, למרות הכל, יש לי שלושה כוכבים, כסופים.

אוי רשת רשת, אורם הזוהר של שלושת הכוכבים הכסופים מגיע ומגיה עד כאן, והלב מתמלא גאווה, התרגשות, תחושת ניצחון. גם אורה של המטפלת שלך, כך עלי להודות, מצליח להגיע עד אלי, חד ובהיר, משכנע באיזו אמת פנימית הקורנת ממנו, וקוראת: בטח שאפשר. בטח שאפשר. בטח שאפשר. לא להעלים את הצלקת. אבל להחלים. לאהוב. ליצור. לחבק. להעביר אור כסוף של כוכבים לאחרים שאולי, יום אחד, יהיו זקוקים לו יותר ממך. שולחת לך עוד כוכב לקראת יום ראשון (בטח שלגיטימי לבקש שתשאל), ולתמיד. היי בטוב ליאת