אובדן ורגשות

היי ליאת, פניתי אליך פעם בקשר לדברים של הוריי המתים ואיך לטפל בהם.. היום רציתי לשאול אותך לגבי ההרגשה שיש לי בקשר לבית. אני לא מצליחה להרגיש שהבית הוא שלי עכשיו, תמיד יש לי את ההרגשה הזו שלא מותר לי לשנות שום דבר בתוכו (הכל עדיין אותו הדבר, אחרי ארבע שנים). אני לא מצליחה להזמין למשל חברים הביתה סתם בשביל ליהנות, ולשתות (אבל אני כן יוצאת), או אפילו את האחים שלי , אני לא מרשה לחגוג את החגים בבית המשפחה. אני לא יכולה לראות את השולחן וכל ההכנות בלעדיהם. אני נכון בטיפול, אבל אפילו בלדבר על זה איתה לא מצליחה (מהפחד שלי שהיא תבקש שאני אעשה צעד כלשהוא, ואח"כ אני אתחרט!!) . נשמע מוזר, אבל אני קשורה מאוד לבית ואיך שהוא, ולא רואה בעצמי (אני נשארתי לבד בו) משנה שום דבר בו, אפילו שיפוץ!!! פעם אחת העזתי, וניקיתי מגירה אחת, בכיתי המון, אח"כ שברתי דברים...בקיצור התעצבנתי בטירוף על זה שהעזתי. ותמיד יש לי חלומות (וזה באמת חזר יותר מפעם אחת) שאחד מהורי חוזר כאילו הביתה, ומופתע מהשינויים "שעשיתי" בביתו מה את מציעה שאני אעשה בעניין על מנת להשתחרר מההרגשה הזו?

שיר יקרה, את עדיין מושקעת כל כך בהורייך, עד כי אינך יכולה להיפרד מהם באמת. החפצים בבית נתפסים עדיין כבעלי זיקה ישירה אליהם, כמי שעלולים לחזור בכל רגע ולהגיב לשינוי. את שואלת מה לעשות, ואני מציעה לך להניח כרגע לשאלת החפצים, ולהתמקד (כחלק מהעבודה בטיפול) בעיבוד האבל והאובדן. כשתשלימי עם עובדת מותם, ועם ההבנה שלא ישובו מהמקום ה(יותר) טוב בו הם נמצאים, המשימה של החפצים והבית תראה מאיימת פחות. קל זה לא יהיה, בכל מקרה. ארבע שנים הן תקופה ארוכה מדי, ויש לי הרגשה שתקופת האבל שלך לא הסתיימה. את ממשיכה לקיים דיאלוג טעון רגשות עם דמויות ההורים, ולא מאפשרת לעצמך לשחרר אנרגיה נפשית לטובת החיים. זהו מצב לא רצוי, שגוזר מחירים פסיכולוגיים, ולכן כדאי מאד לפנות לו מקום ראוי בטיפול שלך. בהצלחה ליאת