העבר עוד לפנינו

אורנה יקרה, אני לא יודעת איך לשאול את הבלבול שלי. אם תצליחי לשאול בשבילי זה יטיב. אתמול הייתה הפגישה הטיפולית שלי. הגעתי באופן די מורגל וידיעה שהטיפול יהיה באופן כזה בו אני לא ממש אדבר על משהו ושהמטפל ישתוק כהרגלו, אך לא כך היו הדברים הוא היה לי שונה אתמול באופן כזה, שפתאום הוא דיבר, הוא ידע שכואב הוא שיקף לי את רצוני למות. כל חיי חיכיתי לרגע בו ארגיש מורגשת שהשתיקה הכל כך כואבת של אלו מסביבי תתנפץ או לפחות שאמצא בה סדקים לפרוץ. ככל שהוא דיבר יותר שתקתי יותר הרגשתי שאם אפתח את פי הדמעות יפרצו ולא יפסיקו. רציתי לברוח מהחדר מעצמי מהכאב הזה שיוצר חריצים חריצים בגופי. אם לא די בכך הוא התקשר לשאול בשלומי עוד באותו הערב. הוא הרגיש שלא הכל כשורה. אמרתי לו שפעם ראשונה בטיפול הרגשתי פחות לבד, התביישתי לומר שזו פעם ראשונה ב29 השנים שאני נושמת. היום לצד הכאב הפיזי והרצון למות שמשום מה יש לו חייים משלו וגודל מדי רגע ,( עדיין לא גיליתי ממה הוא ניזון מי מאכיל אותו שהוא הופך להיות עצום),התעוררתי עם פחד נוראי, פחד מכך שפתאום מישהו רואה אותך, פתאום מישהו יראה את החלקים הנוראיים שכל כך הטבתי להסתיר. לא יודעת איך חיים כאשר מישהו הופך להיות עד לכאב שלי. השתיקה המוכרת היה בה כאב נוראי אך גם משהו מנחם, שמוכיח את צדקתי, שכשאמות, אמות בשקט בלי להכאיב לאחרים סביבי, שעשיתי את תפקידי נאמנה והתמודדתי עם כל מה שחיי זימנו לי. למרות הטיפול אתמול שאולי יחשב עבורכם כחומר דינאמי טוב ואף התקדמות. אני בבילבול יותר מתמיד עד כמה שזה אפשרי במוחי המבולבל ממילא. מפחיד אותי שעכשיו המטפל, משהעז לשאול ולראות, ישאל אותי שאלות בפגישה הבאה שאני לא מסוגלת לענות אותם לעצמי, שאדבר על חוויות שאף פעם לא הצמדתי להן מילים. אני נלחמת מדי רגע מלשים קץ להכל, פוחדת להגיד למטפל שלא ישתדל יותר מדי כי זה רק עניין של זמן עד שתהיה לו מטופלת אחת פחות. לא רוצה עוד אדם שיתעצב במותי בעיקר האדם הראשון שהושיט יד והעז להיות בשבילי. חג אורים שמח

סתם יקרה, כתבת מתוך בלבול וסערת רגשות, אך משהו באמירה שלך מתייצב חד וברור: התנועה בין הרצון לקבל הכרה ומבט שרואה באמת, לבין הפחד הנורא מפני אותו המבט עצמו. את לא רגילה למבט, לא יודעת מה עושים איתו, הוא מבלבל, מה נעשה אם יהיה לזמן מה ויעלם, איך נחזור להיות כפי שהיינו, כבר עדיף שלא היה בא בכלל... סתם - טוב שבא המבט שראה אותך. תני לו להישאר. תני לעצמך לגלות את עצמך איתו. ואת המוות, בבקשה, תשאירי לשיבה טובה. ממילא דרכו להגיע, אז בואי ננסה לעשות את המיטב עד אז. לילה טוב וחם, אורנה

ההומור הסרקסטי לא נגע נכון, לא כולם מחוייכים כרגע...