לא נראה שיש מוצא

אני בחורה בשנות השלושים לחיי, רווקה. אני מודעת שיש לי תכונות איומות: קמצנות, קושי ביכולת לתת, ציניות, מרירות, ראיית עולם שלילית, לעיתים קרובות מחשבות אובדניות. אני חוששת שיהיה קשה לשנות תכונות אלו, ואפילו עבודה עם פסיכולוג תהיה קשה. אני מגיעה למצבים שאני מרגישה שלא אחיה עוד זמן רב, כי מי יסבול תכונות אלו? בקיצור, אין לי מוצא. נולדתי עם חרא תכונות וודאי אשאר כך. מצטערת על המילים הקשות, אבל הייתי חייבת להוציא.

שלום שיר, למרות ההתקפה הבוטה עליך, נדמה לי שאפשר לשמוע גם משאלה לקול מנחם שיזמין וישכנע אותך להתעקש. שיזמין וישכנע אותך ששינוי הוא אפשרי. מבחינה זו נפלת על האדם הנכון, שכן אני נוטה להאמין בכל לבי לכך ששינוי והתפתחות אפשריים תמיד. את מפגינה עמדה שלילית מאד ביחס לעצמך, ביחס לסיכויים שלך לעתיד טוב יותר ולקשר מיטיב. מול תפיסות נחרצות ואוטומטיות כאלה אפשר "לצאת חוצץ", אבל לא לבד. עבודה עם פסיכולוג אכן עלולה להיות קשה, כמו אצל כולנו. עבודה נפשית היא כמעט תמיד עסק מורכב, הכרוך בחרדה והימנעות. ובכל זאת, אנשים מנצלים היטב את ההזדמנות שמעניק טיפול פסיכולוגי. מוכנה לחשוב על כך? ליל מנוחה ליאת

שלום! לפני קרוב לשנה כתבתי הודעה דומה ואני אכן יכולה להעיד ש"נפלת על האדם הנכון" על מנת לשנות את הגישה. תקשיבי (ותקשיבי לי טוב!!!:) ): גם אני הייתי שם! אני כבר לא ! הייתי ב 25 שנים של דיכאון מתמשך ואם הייתי יודעת כמה קל לפתור אותו הייתי עושה זאת לא רק אתמול אלא שלשום! הטיפול (עובדת סוציאלית) שאני קיבלתי הוא מתמשך, עקבי וכל כך חיוני. המטפלת שלי לא עזבה- פשוט ככה- ואני בכלל הגעתי אליה כדי לקבל חוות דעת עבור ריאיון עבודה... פשוט התחלתי לבכות עוד ועוד ועוד !!! ככה ארבע פגישות, בעוד שבכלל לא הייתי מודעת שיש לי איזושהי בעיה (ואפילו קיבלתי את העבודה ההיא:) ) היא מתנהגת אלי בטוב ובזכותה למדתי לשפוט את כולם ובעיקר את עצמי, ברוגע ובנועם. אם הייתי יודעת שאפשר להתייחס אל עצמך כל כך טוב, בשלווה ובשלום לפני שנה, בחיים לא היו עוברות לי מחשבות של הלוואי שאני לא אקום בבוקר וכו', או של כעס על עצמי, או כפי שאת תיארת את עצמך - אלוהים! את כל כך בדיכאון שאת בכלל לא זוכרת מה זה לחיות בכיף! כשאני כתבתי כאן הייתי באמצע מבחנים ולחץ וליאת כתבה לי "הגיע האביב" או משהו כזה... ואמרתי "די, אני רוצה לחיות, נמאס לי להיות באותו המעגל שוב ושוב". אני בטוחה שאת חושבת שאת הכי חכמה ואין מה לעשות, את קמצנית וחרא תכונות ושאר מה שכתבת, אבל תני סיכוי שאולי את פשוט לא מדייקת, ושופטת את עצמך איפה שלא רק מיותר אלא מפריע לך לחיות חיים תקניים ומלאי שמחה! אולי, וכנראה שכן אם נודה על האמת, ש מישהו שיש לו הסמכה, והוא לא תופס מעצמו, והוא שם כדי לעזור, והוא ממש יודע מה את צריכה לעשות כדי לצאת מזה! תאמיני לי, זה כל כך הרבה יותר קל ממה שזה נראה, זה פשוט להפסיק לסבול כמעט מיד, ואז לא רק להתחיל להינו מהחיים, אלא גם למנוע את הסבל העתידי. משהו כמו לא רק דיאטה לנפש, אלא גם שמירת משקל לכל החיים. אני יכולה להגיד לך שחיי מאז האביב כל כך השתנו ממש מהקצה אל ההקצה, בעוד שבמציאות (לימודים, עבודה וכו') שום דבר לא באמת השתנה ואפילו נפרדתי מהחבר..., ואת חייבת לעשות את זה היום, שלא תצטערי על עוד יום שבזבזת בחיי סבל. אוהבת ומחכה לשמוע, אני