ליאת

מרגישה צורך עז להתנתק מהלחץ הזה,מהדברים שהצבתי לעצמי,מהשקט שכפיתי על עצמי בנדרים(שהיו חובה).השכל הישר יודע שפגיעה היא לא הדרך,בעיקר בגלל האפקט המאוד קצוב שלה, אבל היא כל כך מתבקשת בכדי לברוח ופתאום אפילו חמש דקות של בריחה,הם המון.לרכז את כל השקט המשתק הזה והלחץ בכאב עכשוי מוחשי ונראה לעין-עד אולי יעבור זעם.חשוך לי במעגל הזה שאין בו פתח מילוט,והאמת שמשהו בי פוחד גם למצוא אותו,די ברור לי מה אמצא שם,הרי העולם הזה בנוי כולו מאיכס וגועל אחד גדול.סתם עוד יום מחורבן ויש כאלה 365 בשנה...שבת שלום.

שלום ד. כנראה שגם כאשר העולם שלנו לא מזמן הרבה טוב, מוטלת עלינו משימת ההתמודדות. לפעמים, מתוך הניסיון להעניק לחיים תוכן ומשמעות, משהו מהלפיתה המחניקה מרפה קצת, ומסתננת התקווה. מקווה שתצליחי, אפילו מעט. שבת שקטה ליאת