בטיפול

שלום לך, אשמח אם תוכלי לעזור לי. אני בטיפול בערך שנתיים - קרוב ל. לפעמים יש ביני לבין המטפלת פגישה קשה (אני בעיקר)/תכנים קשים/תקל כלשהו/אי הבנה/עצבים/בכי (אני בעיקר)/ שאלתי היא כזאת, כשקורה דבר כזה אני מרגישה שלא איכפת לה ממני, כאילו שהיא שולחת אותי הביתה עם זה להתמודד לבד, והיא יודעת שאני לא יכולה. אני מצפה ממנה לטלפון, להודעה (ויש בינינו כאלה ואין הגבלה). הבעיה שהיא רק מתקשרת בחזרה רק אם אני מבטלת את הפגישה הבאה. ברגע של ביטול, היא "מבינה" שיש שם משהו "לא בסדר", וכאילו שלא היה ניתן לראות. אני לא יודעת, אם זה אי איכפתיות, או שזה דבר נורמלי. ואני לא רוצה לדבר איתה על זה, כי זה נראה כאילו שאני מבקשת ממנה להתקשר. וזה בעיני ייראה כמו הצגה אחת גדולה ולא משהו אמיתי שנובע ממנה, ומאיך היא מרגישה אותי ואיתי. תודה

שלם א' זה נכון. טלפונים בין הפגישות - לפחות במצב עניינים אופטימלי - אמורים להתנהל רק לצרכי תיאום או שינוי בלוח הפגישות. כל האספקטים האחרים של העבודה הטיפולית אמורים להתרחש בחדר הטיפול ובמסגרת השעה הטיפולית. יש בזה היגיון רב, גם אם הוא עומד לעיתים קרובות בניגוד למשאלה של המטופל. הקושי שלך, תחושת ההזנחה והנטישה מצידה, המתעוררים במצבים רגישים, הם בדיוק החומר הטיפולי עליו יש לעבוד בפגישות, ויתכן מאד שלו הייתה מתקשרת לא היית ערה לקיומם. כשאת מבטלת פגישה, את מתנהגת את מה שטוב יותר היה להגיד במילים. ההימנעות מלדבר את הצרכים והמשאלות שלך (מתוך הפחד שתיענה להם באופן מעוות או מעושה) משקפת ככל הנראה משהו קדום יותר, שאפשר להקדיש לו מחשבה וללמוד ממנו עוד על חייך בהווה. בהצלחה ליאת