קליפה

אני מרגישה קליפה, ישנה, יבשה, זרוקה, מעלה עובש.. פעם הייתי טריה, רעננה , היה בי פרי... היה לי מה לתת, היה למי לתת... הזמן עבר , למי שנתתי כבר איני נותנת ממי שקיבלתי, או חשבתי שקיבלתי, אני כבר לא מקבלת היום אני נשכחת היום אני מוזנחת גם כקליפה, אף אחד לא מרים אותי לראות מה שלומי, אולי מקומי בפח.. הזמן עשה את שלו פרותי יבשו העץ שהוליד אותי , מזמן, מזמן, שכח אותי למעשה הוא אף פעם לא ראה אותי... כשהייתי טריה, והיה לי מה לתת אז הייתי נחשבת, נחשקת, נטעמת, ננגסת גם על ידי אלו שלא היו ראויים גם על ידי אלו שידיהם כאבו, פצעו..גנבו.. המחיר ששילמתי כבד, עדיין כבד היום אני כבר יבשה גם לדמעות שלי אין מקום בתוכי, כולי יבשה פצועה, סדוקה מהשנים שעברו, כאובה, שדופה.. אני לא יודעת לאן אתגלגל, לא יודעת אם יצא מתוכי פרי, אם אהיה לשימוש שני... הגשם שיגיע ישטוף גם אותי ואהיה קליפה רעננה, אבל קליפה והמחיר ששילמתי, שנגזלתי יבהיק.. יזהר

ניבה יקרה, נגעת לליבי בקליפתך יפת המילים... מתחשק לי להזכיר לך, איכשהו, שהחיים שם בחוץ על-מנת שתחשקי בהם, תטעמי מהם, תנגסי... לא רק תחכי שירימו. אני יודעת שזו אמירה פשטנית, שאינה מתחילה לגעת בכאבך ובמחירים עליהם רמזת, ובכל זאת... רציתי לשלוח תזכורת... אורנה