שלום

שלום דרור, מה אפשר לעשות כשכבר לא מתחשק לחיות? כשהכל נראה כבר אבוד? טיפולים לא עזרו, גם לא תרופות. משהו תקעו ומסרב לזוז כבר שנים. אני בקרשים מכל הבחינות, אחרי ניסיון התאבדות שלא צלח, ואחרי שהבטחתי שלא לחזור על זה שוב. ואגב, בפגישה האחרונה זה נשמע כאילו הפסיכולוגית שלי לא רוצה שאתאבד כדי שלא אפגע לה בקריירה. אני לא בטוחה שאני רוצה לנסות שוב. אני קצת פחדנית. אבל לא נראה לי שאפשר לשקם משהו. בתחומים מסויימים הכל נורא מעגלי, אני כל פעם חוזרת בדיוק לאותו מקום תהומי, גם כשקורה משהו טוב, הוא תמיד זמני. בתחומים אחרים כלום לא זז כבר שנים. אני מרגישה בתוך מאבק הישרדותי אין-סופי. יש דרך להפסיק את זה? תודה, שי.

אין לי סיפור חיים קשה. אין לי שום טראומות. אני סתם דפוקה, ובת 30. אני בטיפול, ולכאורה אין במה לטפל! מיואשת שי

שי שלום, קראתי את ההודעות שלך והתחושה שלי הייתה כאילו לא מדובר באותו אדם. באחד את כותבת על הייאוש התהומי, הרצון למות, התחושה שהכל תקוע. בשני נשמע כאילו אין במה לטפל. מה שאני מנסה לומר שממשהו מהחוויה שלך עבר כאן. החוויה שאם את מרגישה כל כך רע צריך למצוא סיבה כדי שניתן יהיה לטפל בזה. ומשום שאת לא מוצאת את מיואשת. חוויה כזו היא חוויה מלחיצה ומאוד מייאשת. אבל בעיניי דורשת התבוננות מחדש, הטיפול, והתקווה בטיפול נובעים מבדיקת הכאב העכשווי שלך. מדוע את מרגישה שהכל כל כך תקוע, ששום דבר לא עוזר לך, לא בטיפול ולא בכלל. האם את מכירה חוויות כאלו מעוד מקומות. גם אם לא עברת טראומה כפי שנהוג לראותה, כאיורע חד פעמי חזק, בהחלט ייתכן שעברת טראומה מצטברת, שסדקה את האמון שלך שיש מישהו ומשהו שתמיד יהיה שם. תמיד יחזיק אותך וייתן לך תקווה. את הסדקים הללו צריך לאחות, וזה תהליך שלוקח זמן. אבל לשם כך את צריכה להרפות מעט מהשיפוטיות שאני שומע כלפי עצמך. כאילו שאם לא עברת משהו גדול בחיים אז מה פתאום רע לך? דרור