עוד שאלה

יש לי עוד שאלה אשמח אם תעני לי. אני מאופקת יותר מדי בטיפול, כלומר אני מזכירה את מה שכואב לי אבל לא מראה לה עד כמה זה כואב, עד כמה זה מונע ממני לעשות דברים בחיים, עד כמה בא לי לפעמים לעמוד מול משאית דוהרת.... כל פעם שהיא שואלת מה המצב אני עונה בסדר.... כשאני מדברת על האובדן, על ההתעללות, על הקושי בחיים.... על הכל...אני מדברת בשקט וכאילו שזה כאבו של מישהו אחר... לא נותנת לה להרגיש עד כמה אני צריכה אותה ואת עזרתה. אפילו בילדותי, כשסיפרתי לאמא על ההתעללות, תיארתי לה את זה כמשהו פשוט (כמגע תמים, שבטח לא היה תמים..) ובגלל האיפוק שלי המסר לא הגיע לאמי בצורה נכונה ולא הבינה עד כמה הדבר פגע בי ועדיין פוגע.... שאלתי היא איך אני יכולה להשתחרר מאיפוק זה? למה חשוב לי להראות לאחרים שאני בסדר ושאני מתפקדת מעל הממוצע יחסית לכל מה שעברתי? למה חשוב לי לא לבכות בפניה? הרי השקר הזה לא יוביל את הטיפול לשום מקום? איך אוכל פשוט להימסר לה? אשמח את תעזרי לי.

שוב שלום, מעבר לקושי הטבעי לשחזר את האירוע הטראומטי, את מתארת כאן משהו נוסף, שיכול להצביע - אולי - על משהו עמוק יותר בקשר שלך עם הדמויות המשמעותיות בחייך, ועם אמך בפרט. הניסיונות שלך בילדות להגן עליה מפני המציאות (והניסיונות הדומים בחדר הטיפול, מול המטפלת), יכולים לרמז על כך שלא האמנת ביכולתה להכיל את האמת כפי שהיא. ילדים - כך מסתבר - רגישים מאד ביחס להוריהם, ובמידה והם חווים אותם כחלשים, הם יעשו הכל כדי לא לערער אותם עוד יותר. בהמשך, כפי שאת מתארת, הדפוס הזה מתרחב כלפי העולם החברתי המרוחק יותר, ונוצרת עמדה כוזבת של "עצמי מתפקד". זוהי עמדה בעייתית, כי את שומרת על מי שאמורים לשמור עליך, ובכך מותירה את עצמך בודדה ופגיעה. בטיפול, כאשר מתבססת יכולת לתת אמון במטפל/ת, נוכח המטופל שיש מי שמצליח להכיל אותו בלי להתמוטט, ויש בזה הקלה גדולה. תני לעצמך עוד זמן. בהצלחה ליאת