מגע בטיפול

היי קראתי כאן המון על רצון עז אצל הרבה מטופלים במגע כלשהו עם המטפל, וקראתי את תגובתך בעניין. שאלתי היא, אם את מטפלת בילד/ילדה קטנה ובאמצע טיפול או בסוף הפגישה הם ביקשו חיבוק או נשיקה האם גם תמנעי מלעשות כך.??

היי ליאת. בהמשך לשאלות אלה - ברור שמגע אינו כלול בעסקה המפוקפקת הקרויה טיפול פסיכולוגי, ונניח שבאמת כפי שאומרים המומחים - סיפוק החסר בטיפול לא יפתור את מכאובי המטופל, אבל האם לא ניתן להתפשר על דרך הביניים לפיה המטפל יקל במעט את כאבי הפנטום הבלתי נסבלים ע"י חיבוק או אחיזת יד (בהנחה שהמטופל אינו דוחה אותו או שנוא עליו..) עד אשר יימצאו ההסבר והפתרון לחסר זה.על אחת כמה וכמה כאשר המטפל והטיפול עוררו את זה באופן שלא היה קיים קודם הטיפול (מעל פני השטח).האין זה כמו לזרוק סיגריה בוערת ביער ולברוח... ושאלה נוספת, האם מטופל שלך התאבד פעם? ואם כן, לו היית יודעת שכמיהתו המייאשת תחילתה בחיבוק ארוך וחם, האם היית נותנת את זה כדי למנוע את ייאושו הבלתי הפיך? אני יודעת שהשאלות מעצבנות.שבהן כל עוולות הטיפול הפסיכולוגי מופנות אלייך..שלא בצדק כמובן.אני יודעת .אני מקוה שאת רואה ומבינה את מה שמתחת למילים הכועסות/עזובות/נעלבות/ממורמרות ונכנעות שלי.לחיי סופשבוע של ויתור וכניעה.

ואני גם כמו ויק, חושבת שמילים לא תמיד הם התשובה לכל דבר. לפעמים היא יכולה לדבר שעות וזה לא יזיז לי כלום, היא יכולה לרשום לי על כל המחברת ש"היא איתי ושהיא חושבת עלי"... אבל אף פעם זה לא יהיה כמו היד המחבקת, או היד המלטפת, האומרת באמת ובתמים שכן אני איתך. מצד אחד אתם רוצים (כמטופלים) שנהיה תלויים ושנחזור איתכם לימים ההם כילדים (ושם היד המלטפת והחמה או הכתף של אמא או אבא הייתה הדבר הכי מרגיע) ומצד שני אתם רוצים להישאר מרוחקים... יש כאן פרדוקס בלתי מובן ואשמח אם תצליחי להסביר קצת.

שלום ויק, אני יודעת ששאלותייך, גם אם קשות, באות ממקום של כאב ועייפות גדולה. אנסה להסביר שוב, דרך עולם הדימויים שלך. מי שזורק סיגריה בוערת ביער ובורח הוא פושע, שגוזר כלייה על אלפי עצים שמישהו אחר גידל באהבה ומאמץ. הוא עושה זאת, במקרה הטוב, מחוסר זהירות, ובמקרה הפחות טוב מחוסר אחריות או זדון. לצערי, קשה לי להתחבר לאנלוגיה הזו כשמדובר בטיפול, אפילו כזה המתעקש להימנע מחיבוקים ואחיזות ידיים. "העיסקה המפוקפקת" כפי שאת קוראת לה, אינה כוללת סוג כזה של התנהלות, והיא גם לא זו שהבעירה את החסך והכמיהה למגע. הם היו שם הרבה קודם, גם אם הסתתרו תחת מעטה הגנתי של עמימות רגשית. הטיפול יכול להחזיר את האמון בקשר הבינאישי, ולהעיר אגב כך גם את המשאלה למגע ואינטימיות גופנית. איני יכולה להזדהות עם תפיסה לפיה המטפל מתנער מאחריות או זורה חורבן בחיי המטופל שלו. אני מאמינה שגם מטופל שסובל נורא בחדר הטיפול, יודע ברוב המכריע של המקרים, שהמקורות לסבל נעוצים הרחק מספת הפסיכולוג. אני מניחה שאם החיבוק שלי היה יכול לסלק מישהו (לאו דווקא מטופל שלי) מאדן החלון של הקומה ה-20, הייתי מחבקת אותו כדי שיזוז משם. כי החיים עומדים לפני הכל. עם זאת, לא הייתי מחבקת מטופל כדי לספק את כמיהתו המייאשת למגע או כדי להקל על תחושות הייאוש שלו, גם אם הן כוללות לעיתים קרובות משאלת מוות. מקווה שהצלחתי להבהיר את עמדתי. שבת מנוחה ליאת

שלום רב, כשמדובר בטיפול בילדים, הזהירות ממגע גדלה שבעתיים, שכן המטרה אינה למלא את מקום ההורה (שעדיין מאד נוכח בחיי הילד). טיפול בילדים מלווה בהדרכת הורים ובניסיון לשקם את הקשר הורה-ילד, או לסייע לו לשרוד את החלקים הבעייתיים בקשר זה. כהורה, לא הייתי רוצה שהפסיכולוג של הילד שלי (ממש כמו המורה שלו) יחבק וינשק אותו, גם אם כוונותיו טובות. בברכה ליאת