<=>

ליאת, עוד לא כל כך יודעת מה אני מתכוונת לכתוב אבל נתחיל ונראה... כבר לילה ואני מאוד עייפה אז נראה אם אצליח לנסח משהו.. כבר מזמן לא כתבתי לכאן וקצת כואב לי לדרוך כאן שוב..מרגיש רגיש וצורב.. לפעמים הייתי רוצה לשוב להיות אנונימית כאן. אנונימית גם לגבייך.. לא חשוב, לא זה מה שהתכוונתי לכתוב.. חזרתי עכשיו מערב חברתי עם קבוצת האנשים איתה אני עובדת ושתקתי חלק גדול מהערב. אחד מהאנשים שם, שאינני מכירה, שאל אותי באופן די ישיר למה אני שותקת כל כך הרבה. לא ידעתי מה לומר. פעם תמיד הייתי כך.. זה לא זר לי בכלל. אני צופה. אין לי מה להגיד אז אני לא אומרת. ואז באיזשהו שלב הקושי להשתלב נעשה לא נוח גם לי ואני גולשת עם העיניים והראש הרחק משם. מתבוננת בתנועת העלים ברוח, מקשיבה לרחשי הלילה, מרימה עיניי לכוכבים- מוצאת בכל אלה עניין רב. לפעמים שוקלת להפוך את האהבות הקטנות האלה שלי למקצוע.. אבל מה אם מראש כל תחומי העניין האלה שלי, השונים משל אנשים אחרים, היו רק דרך להתמודד עם מה שאני לא יכולה לעשות? דרך להרגיע את עצמי ולהסיח את דעתי מהקושי הזה להשתלב. הסתכלתי על כולם סביבי וגיליתי שאני שונה. אני באמת שונה. לא רק בשתיקות שלי או בתחביבים שלי. ולא רק בזה שלכולם כמעט היו בני ובנות זוג.. לא רק באלה, אלא גם בפרטים הקטנים- ביכולת לתקשר. כמעט כל דבר שנאמר לבוסית שלי היום, על ידי אנשים אחרים, נתפס אצלי כאמירה שיש בה העזה. על גבול החוצפה אפילו. משהו שאני לא הייתי יכולה לומר. והאוירה הייתה מאוד חמה וידידותית, והבוסית שלי אוהבת אותי מאוד- אימהית כלפיי אפילו, ובכל זאת, התקשורת שלי עם גדולים ממני נעשית מתוך עמדה כנועה. לא מעיזה. אני רוב הזמן שותקת. אני כבר לא ילדה בכלל, ובכל זאת לא מעיזה לדבר כשוות ערך עם גדולים ממני, או עם חכמים ממני. שקעתי במחשבות על עצמי ונהייתי עצובה.. לא יודעת להיות ילדה ולא יודעת להיות גדולה. נשארתי תקועה בתווך... במקום של העוזרת. אולי הייתי יד ימינה של אימי ליותר מדיי זמן. הבוסית שלי הצביעה עליי היום ואמרה שאני בת בכורה קלאסית. אולי היא צודקת.. איך אתנתק מהתפקיד שלי בבית? (במיוחד בתקופה האחרונה..). הגברת שלי אומרת שאני לא מצליחה להבחין בין להיות הבת של אמא שלי ללהיות יד ימינה. לצערי היא צודקת.. הייתי זקוקה לדוגמאות כדי להבין את ההבדל ואני עדיין לא בטוחה שהבנתי. הכל מעורבב. משהו אצלי לא בסדר.. אני לא יודעת לתקשר כמו בן אדם. חיבה כלפיי לא מובנת לי, אני מרגישה צורך להשיב במטבע מוזר. אני נעשית אימהית כלפי מי שרוצים בטובתי.. רוצה להגן עליהם, בודקת כל רגע אם הם עייפים או זקוקים לעזרה. עזרה בדברים הקטנים והשחורים..את יודעת, כשהייתי ילדה הייתי מנקה תחתיות של סירים במשך שעות, ואת שטיחי הבית על הברכיים במברשת יד, ועוד כל מיני דברים.. בלי שיבקשו ממני..פשוט כך היה.. הייתי זקוקה ל"וואוו איזה יופי" כדי להרגיש גאווה.. להרגיש טוב עם עצמי.. אולי אני עדיין מנקה תחתיות של סירים במקום להרגיש שוות ערך ומעמד. כאילו לא יודעת אחרת. עד לפני כמה שנים שקלתי ביני לביני אם אני אולי אוטיסטית, או משהו על הספקטרום הזה.. קצת עצוב לי עליי לפעמים. הבוסית הציעה לי היום (שוב) כמה הצעות שקשה לסרב להן ואני פשוט לא יודעת למה היא ממשיכה להציע לי ולהתעקש עליי ומה היא רואה בי. כמעט שאלתי אותה..אולי עוד אשאל.. לא בטוחה אם בא לי לשלוח את זה. לא בטוחה אם זה בכלל יגיע אלייך. כמו מיסטר בלו, גם הודעות שלי הלכו לאיבוד כאן כמה פעמים (לא רק אלה שאיתרת עבורי לפני חודש..היו גם כמה חדשות שנעלמו..). מילא.. אני עייפה. חושבת שאלך לישון עכשיו. לילה טוב

לילך, אחת הסיבות לעיכוב בתשובתי לך (ולאחרים) היא תקלה טכנית מסוימת, שאינה מאפשרת לי לראות הודעות ישנות ב"מאחורי הקלעים". גם אלה המועלות לכאן היום מועלות מבלי שאני קוראת אותן, והן גלויות לי מרגע שהן גלויות לכם. רציתי לבדוק את הטענה שלך (על הודעות שנעלמו), ולא הצלחתי. מכל מקום, אני יודעת שהן לא סולקו במכוון, וזה משונה ודורש בדיקה. מרגע שתיפתר הבעיה - מבטיחה לבדוק. הדברים שלך, האלה, דווקא מאד הגיעו אלי. הרגשתי עצב גדול, על הילדה הקטנה שקרצפה את מה שקרצפה, כדי להבהיק בעצמה. חשבתי על המשמעות העמוקה יותר, על התפקיד שקיבלת על עצמך כמי שממונה על סילוק הכתמים השחורים הנראים לעין, כדי שהכל ייראה יפה ומושלם מבחוץ. חשבתי גם על התפקיד של מי שמזכירה שיש בכלל לכלוך שם, למטה, איפה שאולי שכחו ולא רואים, ותהיתי בשירות הצורך של מי זה נעשה. הרבה שאלות. אולי לא לכולן תמצאנה התשובות. את יודעת, אבל, כמה חשוב החיפוש. אני תוהה מנין הקושי לכתוב כאן, כמו פעם. אשמח אם תוכלי לומר על כך עוד. בינתיים - שבת שקטה ליאת

לילך, עברתי על החודשיים האחרונים לאחור, ולא נתקלתי באף הודעה שלך שלא הועלתה אל הפורום. אם זה קורה בשנית, אנא הפני את תשומת לבנו בזמן אמת. שבת שלום ליאת

תודה ליאת, כילדה דווקא מאוד נהניתי מהקרצוף הזה... (וכאמור, זו הייתה יוזמה שלי) באופן מאוד מפתיע, גם כיום זו ברירת המחדל שלי, ולא פעם כשאני נתקלת ברכב של המטפלת בחנייה, לשבריר רגע מתחשק לי לנקות לה אותו (בלי שתדע שזו אני)- סתם כדי להקל עליה או לשמח אותה. זה באמת לא ברור... (ולא קורה לי רק איתה..) לא לכל האנלוגיות שכתבת התחברתי ואולי גם לא את כולן הבנתי.. נדמה לי שבשלב זה אני מעדיפה לחשוב על זה במינימום דרש, ולהתמקד בפשט... לחשוב על זה לאט ובקצב שלי. "בשירות מי זה נעשה" זו שאלה מפחידה..מה אם אגלה ש*כל* הדברים שאני עושה הם הרגלים שבעבר היו בשירותו של מישהו אחר... (לא נעים..) בכל אופן, את צודקת לגבי חשיבות החיפוש.. הוא לא קל ולעיתים מעורר בי חרדה גופנית של ממש (באופן שמפתיע ומבהיל מאוד את האוטיסט שבי) אבל אני מרגישה שהוא חשוב.. רוצה לספר לך שבחודש שלא הייתי כאן קרו הרבה דברים חשובים עם הגברת שלי.. (אפילו סיפרתי לה שזה שמה :-). אני כבר הרבה זמן מחפשת את המילה המדויקת להגדיר את מה שאני מרגישה כלפיה, ולא מוצאת. היא מטיילת לי במחשבות בלי הפסקה.. זה דומה מאוד לאהבה, אבל זה לא בדיוק זה.. הייתי אומרת שטוב לי איתה ונעים, אבל גם המילים האלה לא בדיוק-בדיוק מדייקות.. אבל זה בשכונת המילים הזו.. אולי זו המילה זקוקה, אני פשוט לא יודעת להשתמש בה. מרגישה המון חמימות וקירבה והיא מרגישה לי מבינה ורוצה מאוד להיות איתי. בעיקר רוצה. וזה מחמם את הלב. השבוע הבאתי פקעות ואדמה ושתלנו אותן יחד (אני שתלתי והיא הסתכלה :-).. בשבילי זה סימבול ולא ויתרתי לעצמי על להביא את העציץ, למרות שזה אולי לא מקובל כל כך... לטמון את הפקעות באדמה ולחכות, לקוות, להתבונן בגדילה יחד. הרבה חמלה ואהבה יוצאות ממני עם הנביטה ומאוד רציתי שתהיה שותפה לזה. מבחינתי זה I'll take my chances with you! בחירה של ממש. זו הייתה התנזרות מכוונת מכאן (שלפי החוקים שלי אמורה הייתה להימשך עד דצמבר, אבל "שברתי גמילה" לפני הזמן..). נעים לי פה מאוד מאוד, את זה את יודעת, אבל הרגשתי שכדי לתת צ'אנס אמיתי לטיפול אני לא יכולה להמשיך לכתוב כאן באופן יומיומי.. אני מכורה הנה, והייתי חייבת להתרחק כדי לשים את כל הביצים שלי בסל אחד. הסל המשותף שלי ושל הגברת שלי. (ואולי כדי לטמון את הפקעות שלי בעציץ אחד..) בינינו, הייתי חייבת גם להתרחק משאלות שנוגעות למודוס של הטיפול (אמנות כן או לא) כי זה היה לי קשה.. אי אפשר לתת צ'אנס ובאמת לנסות להתמסר כששאלות חיצוניות מייסרות מהצד כל הזמן (חיצוניות= שלא נוגעות למה שמרגישים *בתוך* הקשר ומה שעולה מהדינמיקה בינינו).. אז הייתי חייבת גם קצת לכעוס על כאן כדי לאסוף את כל הביצים שלי ולעבור את הגבול לצד שלה... אין אמנות (עדיין) אבל יש אותה ויש אותי ויש הרבה בינינו. והאמנות תגיע, אולי בקרוב... אני רוב הזמן כאן, עדיין במינון יחסית גבוה, פשוט לא כותבת. מה שעדיין לא נאמר אצלה גם לא יאמר כאן.. אולי בריא יותר כך.. לא יודעת, ננסה. ולגבי היעלמות ההודעות, אכן מוזר שהן לא מגיעות לשום מקום- אבל תודה רבה שטרחת וחיפשת. כנראה שמשהו בשיטה החדשה לא מצליח לי ודברים נופלים איפשהו בתווך. אני שמחה שזה לא סינון מכוון... אחרי ש-3 הודעות נעלמו התחלתי קצת להיפגע בניגוד לרצוני.. בכל אופן, תודה שבדקת נעים שאת כאן, נתראה, לילך נ.ב.- מצחיק שלא כתבתי את שמי בהודעה הקודמת וזיהית בכל זאת.. בהתחלה שקלתי לשלוח אחד נוסף רק לומר שזו אני, אבל אני רואה שאין צורך :-) שתהיה שבת מנוחה..