עניין של זהות...

ליאת ליאת, (אפשר לספר לך בסוד שנורא שמחתי לראות פה את השם שלך היום? חסרת לי שבוע שעבר...) מה שלומך? קצת קשה לי להחליט ממה להתחיל... אני כבר זמן מה מול המחשב, אבל לא מצליחה להתחיל ולהסביר את עצמי... אז תסלחי לי אם זה הולך לצאת מבולגן, נכון? אני עובדת קשה בטיפול, לאחרונה. הרבה מאוד דברים יוצאים שם, הרבה מאוד דברים ששתינו שומעות ביחד בפעם הראשונה. לאחרונה אני מבינה כמה הטיפול היה מעין "הקדמה" עד עכשיו, ורק בחודש האחרון אני בעצם מדברת על מה שהביא אותי לטיפול מלכתחילה. ואני מותשת. אני לא ישנה כמעט בשבועיים האחרונים, וגם כשאני כבר ישנה השינה מקוטעת והחלומות מטרידים. אני נורא מתגרדת, בלי שום דבר נראה לעין על העור שלי. המטפלת אומרת שזה כמו תגובה "אלרגית" של הגוף, למשהו שחבוי בנפש במקום שעוד לא נגיש לי לחלוטין. האמת, המחשבה שהגוף שלי אלרגי לנפש משעשעת אותי... :-) אני מתחבטת הרבה בשאלות של זהות. אני מסתכלת מסביבי, ורואה את החברים שלי, שחלקם (נראים) מאוד סגורים על עצמם. חברה שלי למשל, נראית לי כמי שמאז ומתמיד ידעה מי היא, מהן דעותיה הפוליטיות, מה היא חושבת בנושאים מסויימים, במה היא מאמינה או לא... בעוד שאני רוב הזמן מרגישה שאני לא מכירה את עצמי, שאני לא יודעת מי אני ומה אני. אני חושבת שאני מאוד מפחדת מזה שהטראומה עיצבה אותי בצורה שהיא לא באמת אני. אני מרגישה מאוד אבודה, אני לא מרגישה שיש לי זהות שהיא *אני*. גם אין לי שמץ של מושג איך מגדירים בכלל מה זה *אני*. בחלקים נרחבים של החיים שלי אני נמצאת ונעלמת חליפות, "חוזרת" למציאות אחרי אובדן של זמן, בלי לדעת למה ואיך, בלי להרגיש את עצמי או לדעת מה עשיתי באותו זמן. אני צריכה לגבש לי זהות מקצועית עכשיו, אבל אני לא כל כך יודעת איך לעשות את זה בלי שיש לי את הבסיס של זהות אישית. זה מעלה בי הרבה ספקות לגבי היכולת שלי להיות אשת מקצוע בתחום לימודיי, שנושק לתחום הטיפולי (רק מזווית קצת אחרת). אוף... אני לא כל כך מצליחה להבהיר את עצמי, לא מצליחה להתנסח עם שאלה ברורה. אולי מה שאני רוצה לדעת זה האם זה לא קצת מאוחר מידי בשביל להיות "חסרת זהות". איך אפשר לגבש זהות עם כל כך הרבה פערים של העצמי ובורות ברצף החיים? האם זה אבוד לי? האם יש סיכוי שלעולם אני אסתובב אבודה בין האנשים שיודעים מי הם? (נו, ובסוף יצאו לי כאן כמה שאלות...) ליאת, התגעגעתי למילים שלך. באמת. נועם

נועם נועם... איכשהו, הדברים שלך מגיעים אלי בהירים ויפים. מסתבר שאפשר לשרטט בבהירות גם סימן שאלה גדול... את מזכירה את אחד הפחדים הגדולים של מי ששרד טראומה קשה, לפיו משהו בסיסי ב'עצמי' עו?ו?ת לבלי הכר, עד כי נוצר מבנה חדש וזר, שאינו 'אני' עוד. מבלי להיכנס כרגע לתיאוריות המסבירות את היווצרות ה"עצמי", אוכל לומר שיש בהן אופטימיות רבה בכל הנוגע לאפשרויות השיקום, גם של 'עצמי' שספג מפלה קשה. זה אף פעם לא מאוחר, וכדי שתושב תחושת הלכידות וההרמוניה, יש ללמוד להחזיר אל החוויה חלקים כואבים שנידחו, הורחקו ונוכרו מתוך העצמי. אני יודעת כמה מאמץ את משקיעה כדי להציב לעצמך מטרות בעלות כיוון ומשמעות, כמה נתינה לאחרים ממלאת אותך שמחה ותחושת ערך. איך אפשר שמשהו יהיה אבוד בשבילך? אישית, אני מחבבת את החיפוש והספק, הגם שיש בהם משהו טורד מנוחה. לא הייתי מאחלת לאיש מיקירי למצוא מוקדם מדי את כל התשובות לשאלה "מי אני?". אני מאמצת אותך בחום אל תוך הקבוצה הגדולה שאינה מפסיקה לחפש. שלך ליאת

אבל ליאת... (חייב הרי להיות 'אבל'...) הפחד שלי הוא שהטראומה היא שעיצבה אותי. זה קרה כשהייתי כל כך צעירה, עד שאני לא בטוחה שהיה שם משהו לפני. לא משהו עצמאי בכל אופן. מה אם אני מה שאני היום בגלל מה שקרה לי? מה אם זה מה שיש כי לא היה שם כלום קודם? בפגישה האחרונה דיברנו על תינוקות, על התחלות, ועל איך שתינוקות לומדים להגדיר את עצמם אל מול המבוגר שמטפל בהם, לפי האופן בו הם מטופלים. המטפלת שלי אמרה לי שהכוונה בטיפול היא להגיע שוב לאותו מקום ראשוני של תלות, כמו תינוק, אבל הפעם לגדול משם אחרת. אז זה בעצם מה שהולך לקרות? (או שכבר קורה ברמה זו או אחרת..?) אני אמורה להגיע לאותו מקום של תלות מוחלטת (אמא'לה!!!!) ואז ללמוד להגדיר את עצמי למולה? סתם מחשבות של ערב... תודה על המילים שלך, מדוייקות לי כתמיד. שלך, נועם