טיפול

אני בטיפול מזה מספר חודשים מאוד קשה להיות בטיפול המטפל מקסים קשוב תומך, כשקשה אני שולחת מייל בהם אני מוצאת מקום להוציא כאב אמיתי בחדר אני בשליטה פוחדת שמא אראה חלשה או פטתית. אני עובדת בתחום טיפולי בבריאות הנפש ומוצאת שיותר קל לי לתת מאשר לקבל את העזרה. עשיתי הפסקה וחזרתי מתוך קשיים נוראים שמלווים אותי. הילדות שלי לא הייתה פשוטה אך ניסיתי לקחת ממנה דווקא דברים חיוביים כמו תעצומות נפש ואמפטיה לזולת ולחלש. אני מגיעה לטיפול עם דריכות כדי שלא אראה מאבדת שליטה. מה שמאפיין את חיי כרגע הם מצבי רוח משתנים,עצב נוראי ובדידות קאוטית בלי קשר לשוהים בסביבה. איך מרפים בתוך החדר, איך מסירים את המסכות שכל כך רגילה לעטות על עצמי. איך לא מתביישים בלהראות פגיע, ואיך מבינים שבכי או רגשות אלו ואחרים לא יגרמו למטפל לחייך בינו לבין עצמו על גודל החולשה שלי. אני באופן די ציני מתייחסת לחוויות ילדות אלו ואחרות קשות עד כמה שיהיו כדבר של מה בכך, לא רוצה לעסוק בהם ומסרבת להאמין שלמרות היותי אדם חזק או לפחות מאמינה בכך, שחוויות אלו לאעיצבו משהו בתחושות של היום. אני מאמינה גדולה בטיפול אך כל האמונות שלי בתחום ובמקום הזה אינם תקפים כש זה נוגע לי, הפערים שאני מוצאת בין היחס לסביבה לעצמי מקשים עלי בלתת לעצמי את הקרדיט להרפות קצת. מחשבות אובדניות הפכו למנת חלקי היומית למדתי לחיות לצידן ולנשום כל פעם מחדש שאיפה גודלה של החייים לריאות ולבחור כל יום מחדש בחייים, לעיתים נראה כאילו הכוח הזה נחלש והופך לרפוי. מאוד רוצה להאמין שהטיפול יעזור מאוד מאמינה במטפל וברצונו להיות שם בשבילי, עם זאת ולמרות הכל הקושי הכי גדול שלי הוא עם עצמי. כועסת על הקונטרול המטורף הזה על חיי ותחושותי שמביא עלי את הכאב הנפשי הזה. לפני כל כניסה לפגישה הטיפולית מבטיחה לעצמי שהפעם אני ארפה, שהפעם אולי אפילו אאפשר לדמעות לצאת, אך לא מצליחה ומתבדה מחדש, ושוב יוצאת מהחדר עם כאב ובלבול לעבור בנסיון תמים ואצילי את השבוע הקרוב. גדלתי בבית בו התקיימה אלימות על כל גווניה ומחלת נפש היו מנת חלקי, גם היום אבי מאושפז במחלקה פסיכיאטרית, יחד עם זאת שוב ניסיתי לקחת חוויות אלו ולהפוך אותן לבריאות-אני סטודנטית לפסיכולוגיה ועובדת עם אנשים פגועי נפש ונהנית מהחוויה האנושית הזו. בטיפול מרגישה שאם אדבר את הכאב שלי אעמיס על המטפל רציונאלית אני יודעת שזה לא נכון ויודעת בראש את האמת, אך ידיעות אלה אינן מסייעות לי להעזר באמת. צר לי על אריכות דברי.

סתם יקרה, דברייך נוגעים ללב ואינם 'סתם' כלל וכלל. את מתארת חוויה מורכבת סביב חולי נפשי וטיפול, שבוודאי מוצאת את ביטוייה הן בתפקידך כמטפלת והן בעמדת המטופלת. לכן, אין לי ספק שהשחרור המיוחל הוא גם חווייה מסוכנת ביותר מבחינתך. אני רוצה להציע לך לראות בכך את מהות הטיפול שלך, ולא מכשלה - כך שהטיפול שלך ילווה אותך בדרך להשתחרר, ולא יצפה ממך להביא זאת 'מן המוכן'. תחשבי על הדברים? שיהיה לילה טוב, אורנה