סוף פגישה -רצון לא לשוב יותר

אני בטיפול כבר 5 שנים-בחורה רגילה לחלוטין:עובדת ,מגדלת 3 ילדים מקסימים וזוגיות סבירה לחלוטין.התחלנו טיפול משפחתי עם הולדת ילדנו השלישי ,אשר היווה קושי לילדה הבכורה ולאחר טיפול של כמעט שנה המשכתי לבד.אני נעה בין רצון עז לפגוש את המטפלת ,תוך שיתוף מלא ופתיחות בתיאור מה שעובר עליי,לבין תקופות בהם אני מתרחקת ולא מבינה מה אני "עושה פה בכלל,למה בעצם באתי ובזבזתי סכומים אדירים של כסף עבור מפגשים".לאחרונה יותר מידי אני לא מבינה למה אני באה,מרגישה מנוצלת וטפשית בזריקת הכסף,אך עם זאת ,לא מסוגלת לא לבוא.למעשה כן אמרתי למטפלת שאני רוצה חופש לעצמי והיא טענה שזו סוג של בריחה.בדיעבד שמחתי שהיא לא וויתרה עליי,אך התחושות ממשיכות להציף אותי.אני רוצה פשוט לבוא אליה "לקפוץ לביקור" כשיוצא לי, ללא זמנים ותשלום בסוף.אני כותבת ומבינה שזה סוג של פריצת גבולות ולעולם לא ימומש במסגרת הטיפול.לא קשר חברי,לא קשר ספונטני.מה לעשות שאני כל הזמן מוטרדת ממחשבות אלו?דיברנו על זה אינספור פעמים...

שלום ע., קודם כל, מילה מצד המציאות - לפעמים טיפול מגיע למיצויו, גם טרם עיבודם המלא של כל הנושאים המשמעותיים (אם דבר כזה בכלל אפשרי). תחושה כזו, במיוחד לאחר תקופת טיפול משמעותית, מותר לשקול ברצינות ולהיעזר במטפל בדיוק כפי שנעזרים בו על-מנת לבחון נושאים אחרים. ומצד הטיפול... כשאת מדברת עם המטפלת על תחושת הניצול, הבזבוז, החשק לספונטניות נטולת גבולות ותשלום, נסי לשים לב האם מתעוררות בך תחושות מוכרות מזמנים ומקומות אחרים בחייך. למשל, האם את מכירה את תחושת חוסר הטעם (אולי אפילו השפלה) שמתלווה להתמסרות. חשיבה כזו עשויה להוביל להתבוננויות מעניינות. בהצלחה, אורנה