משהו מקסים שקראתי

פול ולרי אמר על שירה שהיא "היסוס מתמשך בין צליל למשמעות". בהשאלת הדימוי היפה הזה נאמר, שהנפשי הוא ההדהוד האינסופי בין העצמיות כסובייקט נטול חומרים, הידוע הנחווה והנגיש אפילו לא לעצמו, לבין זו המתהווה בשניים, כסובייקטיביות הנגלית והמתממשת באובייקטים השונים שהיא מייצרת, אשר דרכם ובאמצעותם היא נמסרת, נוכחת, ומקבלת משמעות בעולם – ובו בעת מעניקה למפגשי העולם את משמעותם בשבילה.

שלום לך, הווריאציה שאת עושה כאן היא יפה למדי ומייצגת השקפת עולם והשקפה תיאורטית מסויימת שבוודאי יש שיסכימו איתה אך יש גם שיחלקו עליה. בכל מקרה הבסיס של דברייך בהחלט מעורר חשיבה. דרור