הפסקתי להרגיש?

שלום, סבתא שלי נפטרה הלילה. כולם מסביב בבית החולים בכו והתייפחו, ואני לא הרגשתי כלום. אני כבר תקופת מה שרויה בדיכאון. ההיסטוריה המשפחתית שלי מורכבת. בעיקר אני מרגישה לא אהובה, לא אהובה ע"י אף אחד. זו הרגשה לא קלה, להסתובב בעולם בתחושה שאף אחד לא אוהב אותך. אני יודעת שלהוריי אכפת ממני ולגם לאחיי. אבל אהבה זה משהו אחר. בבית חולים חיבקתי את אבא שלי, משהו שאני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קרה. נראה לי שניסיתי לעשות את הדבר הנכון, המחושב, ההבעה הנכונה, לגלות אמפטיה למשפחה סביב. אבל בעיקר הרגשתי לבד. תלושה. לא קשורה. שנים שלא ביקרתי את סבתי ופתאום אני מגיעה במהירות לבית החולים ברגע היוודע דבר פטירתה. בתוך תחושת הלבד הנוראית, היה לי קשה לגלות אמפטיה כלפי הסובבים, אפילו התאמצתי בכל כוחי לבכות, להרגיש צער וכאב. הרגשתי לא בנוח. זה כמעט היה נראה לי דמיוני מסביבי. מה הבעיה שלי? אני אנוכית? אני שונאת אותם? אני נוטרת להם? הפכתי ליצור ממורמר ופאסיבי? אני לא רוצה להרגיש כך. אולי אני מרגישה שיש להורים שלי קשר לכך שבסוף שנות ה-20 אני חסרת אמונה ביכולותיי. חסרת כיוון. לא מאמינה שאני יכולה להצליח במשהו או שמישהו יהיה מסוגל לאהוב אותי. והאמונה או הנבואה מגשימה עצמה פעם אחר פעם. כנראה שעד כמה שקשה לי להודות בכך, אני לא מרגישה חלק מהמשפחה. למה? אין לי תשובה טובה על כך. התאהבתי במישהו לפני כמה חודשים. וכעבור זמן קצר של הכרות הוא נעלם מחיי. הוא השאיר כל מיני מסרים לא ברורים וסותרים מאחוריו. המקרה הזה העצים את חוסר היכולת שלי להרגיש. מאוד נדיר שאני מתאהבת במישהו, ועוד יותר נדיר שאני נפתחת בצורה הזו שבה נפתחתי אליו - בצורה טוטאלית. התמסרות טוטאלית. וזהו. אני לבד עם התחושות הללו. חשבתי לחלוק אותן איתכם. לפזר את המילים לתוך החלל. ליל מנוחה, מעיין

מעיין שלום, ראשית אני משתתף בצערך. להרגיש שאת לא נאהבת, ללא תחושות פנימיות ועם תחושת ריחוק זוהי תחושה קשה להסתובב איתה. נשמע שהעזיבה של החבר גרמה לך להרגיש את הרגשות הללו ביתר שאת. את מרגישה לא שייכת למשפחה ואולי בכלל מתקשה לחוש שיייכת. בדברייך אמרת שאת מאשימה את המשפחה, ייתכן ואכן יש להם קשר למצב בו את נמצאת, אבל בפנייך עומדת ברירה. או להמשיך ולהרגיש כך, להתרחק מהם, למרות שנשמע שאת מאוד רוצה בקרבתם. או לעשות מעשה ולנסות לטפל בעצמך. אני כמובן ממליץ על האפשרות השנייה. דרור